בארצות הברית אין ספורט גדול יותר מפוטבול. ואם זהו הענף הגדול ביותר, אז הסופרבול הוא כבר בכלל בספירה אחרת. כזו שרוב המדינות האחרות יכולות רק לצפות בה מרחוק. גל מסיקה, בן 27 מהרצליה, רוצה לערער על הקביעה הזאת: "החלום שלי שכמו שדגל ארה"ב תמיד מופיע על הקסדה של השחקנים, בסיום התהליך תהיה גם קסדה עם דגל ישראל קטן מאחורה".
מפוטבול לפוטבול
הדרך של מסיקה לפוטבול מאוד לא שגרתית, והתחילה בכלל בענף אחר (עם שם דומה). "הייתי שוער כדורגל בכל נבחרות ישראל עד האולימפית ורשמתי מעל ל-30 הופעות בין-לאומיות. בנבחרת שלי שיחקו ביברס נאתכו, מאור בוזגלו, בירם כיאל, טוטו תמוז ואבי ריקן".
כמו הרבה צעירים בענף הפופולרי בארץ, גם מסיקה התקשה למצוא את דרכו כשחקן מקצועני. "לצערי לא הצלחתי לעשות את המעבר לבוגרים. רציתי להוכיח את עצמי מחוץ לקבוצה שלי, מה שבדיעבד היה טעות – כי שוער צריך להישאר בקבוצת הבית שלו, שם ידאגו לו. הגעתי לכפר קנא וטייבה (ליגה שלישית), ולאחר מכן עברתי לבני לוד. לצערי, גם שם לא הצלחתי להפוך לשוער הראשון. משם נדדתי לרעננה ובשנה שעברה הייתי שוער שני במכבי נתניה, אבל הבנתי שצריך לעשות שינוי".
מסיקה והכדור החדש אחרי השינוי
חלום אמריקאי
"הגעתי לפוטבול במקרה", מסביר מסיקה. "כבר הרבה שנים חבר'ה אמריקנים ראו אותי משחק ואמרו לי שאני חייב לנסות להיות בועט. באותו זמן עוד העדפתי להשקיע בכדורגל, אבל לפני שנתיים התחלתי להרגיש שאני עומד במקום ושאני חייב לעשות שינוי".
כמו בהרבה מקרים בספורט, השינוי מגיע כאשר מגיע אדם שמוכן לעזור ואפילו להשקיע. "באחת מפגרות הקיץ פגשתי בחור בארה"ב שראה סרטון שלי משחק כדורגל והחליט שאני חייב לנסות לבעוט כדור פוטבול. הוא קנה לי ציוד ובעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי במשחק. זה היה ממש לא קל, אבל מאוד התלהבתי והרגשתי שמצאתי לעצמי ייעוד חדש. החלטתי לקחת את זה כפרויקט, בעיקר כי הרגשתי שיש פה משהו שיכול לקדם אותי יותר ממה שהגעתי אליו בכדורגל".
"כשהתחלתי להתאמן הייתי הולך לפארק ומנסה לבעוט את הכדור בין שני דקלים, אבל בסיום האימון לא נשארו לי יותר מדי כדורים", הסביר מסיקה עם חיוך. "היום כבר התקדמתי מקצועית, אבל בליגה המקומית אין בכלל בועטים. יש מאבק מתמיד על מגרשי אימון, תמיד יכול להיות מישהו שיגיע ויעיף אותי החוצה".
בהתחלה מסיקה לא ממש דייק בבעיטות
מכאן הדברים המשיכו להתגלגל. מה שהתחיל בפארקים בצורה חובבנית ומקרית מאוד, קיבל כבר היבט מקצועני. "לאחר כמה חודשים של אימונים בישראל, הצטרפתי למחנה קיץ בפלורידה של מאמן בועטים שמנסים לקבל מלגה באוניברסיטה. בסיום המחנה נבחרתי לבועט המצטיין (כל הבועטים היו בגילאי 17-18, ש.ד), אבל נאלצתי לחזור לארץ כדי להתפרנס".
הגורו הגדול
אימונים עם שחקנים שסיימו תיכון אולי קידמו את מסיקה, אך הוא ידע כי גילו מחייב אותו לנסות להתקבל כבר כעת לליגה. לכן פנה לאיש שיכול, אולי יותר מכל אחד אחר, לעזור לו להגיע לשם. "לפני 8 חודשים עשיתי קפיצת מדרגה ועשיתי מבחנים אצל הגורו הגדול של הבועטים בארה"ב, גארי זונר, שהיה עוזר מאמן במשך 13 שנה ב-NFL והדריך כמה מהבועטים הגדולים בענף. בכל חודש מרס הוא עורך אצלו מבחנים, אליהם מגיעים נציגים של כל קבוצות הליגה".
גם זונר התרשם מהבועט הישראלי, ולהיפך. "גארי ראה אותי והחליט שיש לי פוטנציאל. הוא נתן לי ציוד ותכנית אימונים כדי שאוכל לתרגל בארץ. לאחר כמה חודשים השגתי מימון כדי לנסוע אליו לאריזונה, ושם עשיתי את ההתקדמות הגדולה שלי. הוא מקצוען ברמות שלא נתקלתי בהן והשליטה שלו בכל פרט היא מדהימה. הוא שלח אותי לישראל כדי להשלים את האימונים, אבל אני ממשיך לשלוח לו קטעי וידאו והוא מחזיר לי הערות מקצועיות. בפעם הבאה שאסע לארה"ב אלה כבר יהיו המבחנים ב-14 במרס".
מסיקה. "חומר גלם ל-NFL"
המבחנים, הסיכויים והדרך ל-NFL
מסיקה נחוש להצליח במבחנים החשובים, אך גם הוא יודע שלא יהיה פשוט. וזונר דואג לא להשלות אותו. "המאמן לא יגיד לעולם 'גל יכול להגיע ל-NFL'. הוא אומר שאני עשוי מהחומר שמתאים לליגה, אבל יודע שהכל יכול לקרות ברגע האמת. אני יודע שיהיה לחץ, אבל צריך לחשוב כמה שפחות ולעשות הכל לפי האינסטינקט".
והייתה גם פגישה מקרית, עם אחד האנשים החזקים בענף, שהחדירה במסיקה אמונה כי הוא יכול להגשים את המטרה. "הפעם הראשונה שהרגשתי שבאמת יש לי סיכוי הייתה בקיץ האחרון בו הגיע לארץ רוברט קראפט (הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס, ש.ד) יחד עם 20 חברי היכל התהילה. החבר'ה בנבחרת ביקשו שאבעט מולו והוא מאוד התלהב, ודאג להעביר את השם שלי לעוזר מאמן בניו אינגלנד. לאחר 48 שעות קיבלתי ממנו מייל ושלחתי אליו וידאו שלי. הוא מאוד התלהב, אך בסיכומו של דבר הוא אמר שהוא חייב לבחון אותי במצבי לחץ וקבענו להיפגש במחנה בעוד חודש".
הצטיינות במרס תקרב את השוער לשעבר ל-NFL, אבל בליגה הפופולרית הזו ישנם שלבים רבים בין הצלחה במחנה אימונים לבין השתתפות במשחק רשמי. "בדרך כלל אחרי המחנה אתה מוזמן לאחד נוסף, ומשם אתה יכול להיות מוזמן לסגל הקיץ של הקבוצה (90 שחקנים אותם מצמצמים ל-53 הסופיים, ש.ד). גם הגעה לשלב הראשון זה תסריט מאוד אופטימי, זה אומר שההשקעה לא הייתה לחינם. אם אגיע לשלב הזה, אוכל להשיג ספונסרים שיאפשרו לי להמשיך את החלום. אני גם לא אהסס לחתום בליגות קטנות יותר במטרה לצבור ניסיון משחק שהיום מאוד חסר לי".
ריקן. החבר לשעבר (אודי ציטיאט)
סגירת מעגל אישית
בחודש אוגוסט האחרון הוא שיחק את משחק הפוטבול הרשמי הראשון שלו, אך ב"קבוצה" אותה הוא מכיר היטב. מסיקה חזר ללבוש את המדים של נבחרת ישראל בניצחון על ספרד במסגרת מוקדמות אליפות אירופה (לחצו כאן), והתרגש מאוד.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי באמת על ציוד פוטבול וזאת הייתה חוויה שונה ומרגשת מאוד. אם יש דבר כיף בספורט זה לייצג את המדינה שלך. זה הדבר שאני הכי מתגעגע אליו מהכדורגל. להיות עם החברים, לשיר את ההמנון ולהרגיש סיפוק שאתה מייצג את המדינה. הייתי ספורטאי מצטיין, לכן זאת הרגשה שזה בעצם השירות שלך".
הכל בראש, וברגל
למרות שיש להם שמות זהים (באנגלית), מדובר בשני ענפי ספורט שונים לחלוטין. יחד עם זאת, דווקא מסיקה רואה דימיון בין התפקיד עליו ויתר לזה שהוא מנסה למלא. "בדומה לשוער, תפקיד הבועט הוא מנטלי. אסור לחשוב יותר מדי, הכל חייב להיות איסטנקטיבי. אנשים לא יודעים להעריך את זה, אבל שני התפקידים הם מאוד פיזיים. אני כל הזמן חושב על זה שבחרתי את שני התפקידים הכי כפויי טובה, אבל אני מאוד אוהב אותם. אמנם אין לך הרבה רגעים שהזרקור הוא עליך, אבל כשהוא כבר שם, אתה חייב לספק את הסחורה".
הזרקורים עליו. מסיקה בבעיטה
"היום אני בשלב הרבה יותר מתקדם, אבל הקושי המנטלי עדיין שם", מסביר מסיקה בכנות. "אני מתאמן עם עצמי, לבד, ויש המון המון משברים. אם במקרה יש מישהו שמגיע איתי למגרש, הרמה שלי עולה בכמה רמות. היום אני חלוץ בתחום הזה בארץ".
עבור ילד שגדל בכדורגל, הקושי במעבר היה כפול. לוותר על מה שראית את עתידך, ולקחת סיכון בתחום בו איש בארץ עוד לא הצליח. "כל חיי סבבו סביב הכדורגל, אבל אני יכול להגיד שהמעבר היה טוב לי. אפילו אבא (שמעון מסיקה, בעבר מנכ"ל מכבי הרצליה. ש.ד), שהיה בכל המשחקים שלי ומכיר את הפוטנציאל שלי, אמר לי שהוא מבין אותי וזה מה שגרם לי לעשות את המעבר בלב שלם. היום קשה לי לצפות בכדורגל, עדיין יש לי צביטה קטנה, אבל אני נמצא במקום מאוד טוב בחיים שלי".
מה דעתך על הכתבה?