הנה זה מגיע
עכשיו יתחילו שונאי מכבי ת"א לספר לנו על עוד תואר שאספה זוללת התארים של הספורט הישראלי שלא בצדק. הם יזכירו את ההתפרקות של מכבי חיפה בדקות הסיום של רבע הגמר, לאחר ששלב קודם לכן דאגה להעיף מהמפעל את הפועל ירושלים, ואפילו ישובו ויציינו את חוסר הספורטיביות של עריכת פיינל פור הגביע בהיכל ביד אליהו.
האוהדים הצהובים לעומתם ידברו שוב על רוח המועדון, על הווינריות של הקבוצה שתמיד יודעת להתעלות ברגעי האמת ועל הרוח החדשה שתנשב בה מכאן והלאה. האמת, כמו ברוב המקרים, נמצאת איפשהו באמצע. מכבי ת"א ממש לא צריכה להתנצל בפני אף אחד על זכייתה בגביע נוסף. היא הגיעה למשחק מוכנה בהרבה מיריבתה ,ידעה גם לסיים אותו בצורה ראויה ולהתגבר על דקות איומות בתווך. אבל מכאן ועד לדבר על פתיחת דף חדש בעונת הסיוטים הצהובה הדרך עדיין ארוכה.
צריך לזכור שמכבי בסך הכל גברה השבוע בבית על נס ציונה ואשדוד, שתי קבוצות הנמצאות בכושר בינוני, ואשר הציגו מולה יכולות למטה מסבירה. ללא חיזוק הסגל בשחקן גבוה נוסף לא יהיו הצהובים פייבוריטים בפיינל פור של הליגה, וללא דווין סמית' שעתיד להיעדר בתקופה הקרובה לא בטוח שהם פייבוריטים גם מול נהריה ביום ראשון. אבל סוף השבוע הקרוב הוא זמן לחגיגות עבור הקבוצה שגם בעונה הגרועה ביותר שלה בשנים האחרונות מצליחה לזכות בתואר (שני, לאחר גביע ווינר, כפי ששמעון מזרחי ידאג להזכיר). תואר שהושג בעיקר הודות לשני שחקנים שכלל לא היו אמורים להיות על הפרקט.
ג'ורדן של מכבי? (עדי אבישי)
אלו שלא היו אמורים להיות שם
אין מנוס מההשוואות בין ההופעה של דווין סמית' אמש לאלו של ווילס ריד הפצוע או מייקל ג'ורדן החולה בגמרי ה-NBA הבלתי נשכחים ההם. הפורוורד המדדה, יום לפני ניתוח אורתוסקופיה מתוכנן, עשה את מרבית ההבדל. את פתיחת ההפרש הגדול במחצית הראשונה השיגה מכבי ת"א הרבה בזכות הצבתו של סמית' בעמדה 4. רבות דובר כבר על ההבדל העצום במשחק ההתקפה של קבוצה עם גבוה שקולע מבחוץ, גם אם הוא לא גבוה של ממש ובעיקר אם הוא משחק על חשבונו של שחקן אנמי כמו אופייבו. הרכב ארבעת הנמוכים יצר מרווחים טובים בהתקפה, מצבי קליה נוחים (שבע שלשות מדויקות מ-11 הניסיונות הראשונים) ולחץ יעיל על הכדור בהגנה.
אשדוד חזרה למשחק בעזרת כמה מהלכים טקטיים יעילים של צביקה שרף – המעבר לאזורית שהקשתה על ההרכב הנמוך של מכבי ולאחריו המעבר להרכב שלושת מובילי הכדור שייצב מעט גם את משחק ההתקפה. כשההפרש הלך וירד ניכרו אותות הפאניקה על מרבית שחקניו של ז'אן טבק (וגם על המאמן עצמו, פסקי זמן של "אני לא מבין איך אתם לא יורדים להגנה/קולעים" לא ממש יעילים ברגעי משבר). שני שחקנים של מכבי ת"א תיפקדו באותם רגעים, ולמעשה עד לסיום המשחק.
הלחץ השפיע עליו. טבק (עדי אבישי)
הראשון היה אותו סמית', שקיבל לא מעט ביקורת (מוצדקת בחלקה) על תפקודו ברגעי ההכרעה של משחקים חשובים. בגמר הגביע היו מרבית פעולותיו חכמות ומדויקות משני צדי המגרש, כולל הסלים שהכריעו את ההתמודדות בשתי הדקות האחרונות. השני היה גל מקל, עליו ממש לא ניתן לומר שאינו מופיע למשחקים גדולים. להופעות הגדולות שלו במשחקי האליפות של גלבוע/גליל ומכבי חיפה וגמר הגביע לפני שלוש שנים הצטרפה עוד תצוגת תכלית (21 נקודות ו-6 אסיסטים) וכאמור גם התעלות ברגעים בהם רבים מחבריו פשוט ברחו מהכדור.
מכבי ת"א היא עדיין קבוצה מבולגנת ומלאת בעיות. קשה ליצור תלכיד ומשחק קבוצתי כאשר בכל שבוע נוסף ו/או נגרע מהסגל שחקן, קשה עוד יותר לנוכח גל הפציעות הפוקד את הקבוצה. אבל עם שני גברים כמו סמית' (אם וכאשר יהיה בריא סוף סוף) ומקל, בתוספת לאוחיון שמראה סימני חזרה לכושר ושגב הלוחמני, אפשר לפחות ללכת למלחמה.
ואי אפשר כמובן שלא להתייחס גם למאמן המפסיד. התסריט היה כמעט מושלם מבחינתו של צביקה שרף. מי שעד לפני שנה נחשב למאמן עבר, בעיקר עקב אותה עונת 2008 בה הפסיד עם מכבי שלושה גמרים, הראשון שבהם גמר הגביע בו הובילה קבוצתו בפער של 22 נקודות. אתמול כמעט וחזר עם אשדוד, הקבוצה שלפני שנה נראתה בדרך הבטוחה לליגה הלאומית, מפיגור של… 22 נקודות לניצחון גדול. אבל רק כמעט. כעת ניצבת בפניו משימה לא פשוטה – למנוע מחניכיו לשקוע בתוגת גביע ולהפנות את המרץ לסיום טוב של הליגה. הפוטנציאל קיים, מאמן מצוין על הקווים יש, ובעונה כזו של הגדולות צריכה אשדוד, כמו חצי ליגה בערך, לחשוב בגדול.
התסריט היה כמעט מושלם. שרף (עדי אבישי)
לזה פיללנו?
שנים בכינו על חוסר התחרותיות בליגה ועל מספר הזרים האסטרונומי בקבוצות שלה בכלל ובמכבי ת"א בפרט. אז העונה קיבלנו ליגה סופר תחרותית (מישהו מוכן להמר על זהות האלופה?) ואת מכבי הישראלית ביותר במאה הנוכחית, ששיחקה השבוע לא מעט דקות עם חמישיות נטולות זרים. אבל מה עם רמת הכדורסל? נדמה שבמקום ששאר קבוצות הליגה יתרוממו לרמתם של הצהובים, מבחינה מקצועית וניהולית, צללה דווקא מכבי לרמות הבינוניות (בלשון עדינה) של מרבית יריבותיה.
שבוע הגביע היה בהחלט צמוד ומותח, אבל הרמה… אוי הרמה. רוב רובן של 130 הדקות ששוחקו השבוע היו פשוט קשות לצפייה, המשך ישיר לרמה בלא מעט משחקי ליגה העונה, שלא לדבר על היכולות שגילו נציגותינו באירופה. נקווה שלפחות נרוויח מהשנה הזו כמה שחקנים ישראלים חדשים, ושבעונה הבאה יתאוששו שתי הגדולות ויסחפו אחריהן את שאר הקבוצות כלפי מעלה, במקום לשקוע לעברן כלפי מטה.
תצוגת תכלית נוספת. מקל (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?