מאת: רון עמיקם צילומים: ערן לוף ועדי אבישי
אי אפשר לטעות: אלי גוטמן חושש שהניצחון של הנבחרת נגד בוסניה היה חד פעמי והעלה פה רף ציפיות חסר תקדים, עד כדי סולד אאוט היסטרי של שני המשחקים הקרובים מול וויילס ובלגיה. כל כך חושש, ששופריו בתקשורת כבר מנסחים רשימת תירוצים.
- גיא חיימוב עשוי לפתוח מול וויילס
- רוצים לטוס לדרבי של לונדון על חשבוננו?
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
מצד אחד, גוטמן הריץ מאז משחק הידידות בארה"ב מול הונדורס ביוני שעבר הרכב מנצח, שגם ניצח את כל ארבעת המשחקים שניקרו בדרכו. מצד שני, נותרו מאחור לא מעט שחקנים שעשו ועושים עונה פנטסטית. התכנית אינה כבקשתך: לא כל שחקן שהיה מעולה נגד בוסניה יהיה מעולה נגד וויילס. יש תנאים אובייקטיבים. את ההרכב במשחקי הליגה בארץ ובאירופה גוטמן לא קובע, והוא גם לא אחראי לרמה המקצועית של הקבוצות.
יש בהחלט מצב שה-11 נגד בוסניה לא יפתחו נגד גארת' בייל וחבריו, ואם לוקחים בחשבון את הלחץ הפיזי והמנטלי העצום במשחק הזה, גם במשחק נגד בלגיה כעבור שלושה ימים חובה לבצע שינויים. בשביל זה הוא מאמן נבחרת ולא מאמן קבוצה.
אני, למשל, לא מודאג. אף שחקן – למעט אייל משומר – לא עבר ממצב שבו הוא משחק למצב שבו אינו משחק. להיפך. יש יותר שחקנים שמשחקים ונותנים סחורה (ניר ביטון, תומר חמד, איתי שכטר), ואלה שלא משחקים בגלל פגרות (עומר דמארי וביברס נאתכו), לא יושבים בבית וטוחנים גרעיני דלעת אלא מתאמנים וגם ישחקו.
ערן זהבי? טל בן חיים? שימו אותם בנבחרת והם יפרחו. הם לא יכולים לשלוט על פאקו, שמדכא אותם באופן מובהק. אלה שחקנים די אינטליגנטים שמביאים גם יכולות מנטליות לצד יכולות מקצועיות. אופיר מרציאנו? בכל שלושת משחקי הנבחרת עד כה לא שמנו לב שבשער עומד שוער חסר ניסיון, ולא רק בגללו. כשאתה תוקף, ומבקיע, שוער הוא לא הבעיה שלך. לא משנה מי יעמוד, המשחק לא תלוי בו.
לא רק שאין מה להיות מודאגים, צריכים להבין את גודל השעה, ולבוא מפוקסים. אם התירוצים האלה יעלו – ואחרי פגרת הקיץ תהיה להם הצדקה, בגלל מעברים של שחקנים בין קבוצות – ויציפו את דעת הקהל, ישראל תתקשה אפילו להשיג נקודה עד סוף הקמפיין.
***
בתחילת השבוע, ערב המשחק הטעון החצי שנתי בין בית"ר ירושלים לבני סכנין לעיני אפס קהל בטדי, פורסמה סטטיסטיקה שבה נראה בעליל כי מבחינה היסטורית, רוב הבעיות המקצועיות של בית"ר ירושלים הן מול בני סכנין, לצד הבעיות האחרות.
עם הנתון – הדי ידוע – הזה זפזפתי לערוץ המשדר, בדיוק בזמן שנוגן ההמנון. רמי ויץ כתב בצדק רב כי אין שום סיבה להשמיע המנון במשחקים בלי קהל, גם לא במשחקי ליגה בכלל. ההתלהטות של אוהדים גורמת לעתים למצבים שההמנון מבוזה בגלל יריבות בין מחנות אוהדים.
אבל בטדי משמיעים את ההמנון, ראס בין עינו, ובוודאי כשעומדת שם "נציגת ארגוני הטרור הפלסטיני" ובראשה רן קדוש שאומר קריאת שמע, בשעה שמוחמד גאדיר יורד ומצמיד את מצחו לקרקע. וואלה, מעולם לא נראתה לי בני סכנין כל כך מלבבת כמו במשחק הזה. במעמד ההמנון עמדו שחקניה וכיבדו את המילים (שאת רובם הן לא מייצגות), בעוד ששחקני בית"ר נראו כאילו חרב המאכלת הדאע"שית מונחת על צווארם בעודם כפותים במדי המוות הכתומים באבק המדבר העיראקי. איציק כהן נראה כאילו הוא אומר מילים אחרונות. אי אפשר היה לטעות, מצד אחד קבוצה נינוחה, ומהצד השני קבוצה לחוצה ומלחיצה.
הסיפור בין בני סכנין לבית"ר ירושלים הוא מאוד פשוט. האקלים שבו מתנהלת הקבוצה יצר מצב שבו המשחק מול קבוצה קיקיונית וחסרת חשיבות היסטורית כבני סכנין הפך את ההיסטוריה של בית"ר ירושלים על פניה. לא עוד "אבל בהסתדרות" ולא עוד "סיני בא, וסיני בן ז…", אלא "בית"ר טהורה לעד".
אוהדי בית"ר – הקיצוניים שבהם, ואלה שלא ברחו לנורדיה – עשו מסכנין נושא, הפכו אותה לדמונית, יצרו מצב שבו "למות או לכבוש את ההר" זו הוראה טקטית. ושחקני בית"ר עושים במכנסיים מרוב פחד, גם במשחק שבו הקהל לא צובא על המעקות ומצמית את האיברים הפנימיים. הם עושים במכנסיים כי הפחד להפסיד לסכנין גדול יותר מהפחד להפסיד בכלל. וזה מחלחל, וזה מגיע לילדים שגדלים במועדון, וזה יוצר את הפער הבלתי נתפש הזה בין בית"ר לסכנין, למרות היסטוריה של אליפויות, גביעים, מיקומים בטבלה ומשחקים באירופה.
וסכנין? המשחק נגד בית"ר זה המשחק הכי קל שלהם בכל עונה. אפילו קונוסים קשה לנצח בכזו קלות.
מה דעתך על הכתבה?