האנרגיות של שגב, הבעיות של מקל: אם וכאשר ישוב גביע המדינה לארונה העמוס של מכבי תל אביב בפעם השביעית ברציפות בסוף השבוע, צריכות המילים "ותודה ליריבות הפראייריות" להיכתב על הסרט המעטר אותו.
הן יהיו מוקדשות למשל לנס ציונה חסרת האופי שלא ניצלה את מצבם המנטלי האיום של הצהובים, ובעיקר למכבי חיפה שפישלה כזכור בענק ברבע הגמר, ובכושרה הנוכחי הייתה דורסת השבוע את כל יריבותיה.
- שרף: "הצלחתי להכניס למועדון את הרצון לנצח"
- טבק: "לא ראיתי מישהו סובל או שמח ממשחק כמו שמעון"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
אבל זה כבר שייך להיסטוריה, וביום חמישי עשויה מכבי ת"א הגרועה בכל הזמנים לחגוג תואר נוסף, מה גם שמולה תתייצב יריבה תשושה מקרב חפירות בן 50 דקות. מחזיקת הגביע לא נפרדה בינתיים מן התואר היחידי בו זכתה אשתקד לא מעט בזכותו של איתי שגב, שנכנס למשחק באיחור של לא פחות מ-55 דקות. 40 הדקות הראשונות הן אלו של המשחק מול ניז'ני בו התייבש הישראלי הצעיר על הספסל לכל אורכו, ו-15 הנותרות הן דקות הפתיחה, במהלכן נראתה קבוצתו כבויה לחלוטין ובדרכה להפסד נוסף.
טבק. נטייה להתבסס על השחקנים הוותיקים (עדי אבישי)
הנטייה הטבעית של מאמן כשהוא מנהל את הרוטציה שלו במשחקים גדולים, היא להתבסס בעיקר על השחקנים הוותיקים והמנוסים יותר. אבל לוותר על שגב האנרגטי לטובת אייק אופייבו האנמי או דרגן בנדר הלא בשל בעליל זו פשוט טעות. ברור שהפורוורד האתלטי חייב עדיין לשפר אספקטים רבים במשחקו, אבל אסור להתעלם ממה שהוא כבר מביא- הגנה קשוחה כולל יכולת שמירה על גארדים לאחר חילופים, ריבאונד מצוין משני צדי המגרש (שמונה) ובעיקר חיות ורצון שכל כך חסרים למכבי במצבה הנוכחי.
מדד הפלוס מינוס של שגב, שהראה כי מכבי הייתה ביתרון של 21 נקודות בדקות בהן שיחק, הוא ההוכחה הטובה ביותר לנחיצותו על המגרש בכל משחק, קובע ככל שיהיה. שגב ראוי לדעתי לתואר השחקן המצטיין, הוא ולא גל מקל בעל הסטטיסטיקה המרשימה הרבה יותר. 22 נקודות, שבעה אסיסטים, חמישה ריבאונדים, לכאורה עוד משחק משובח של בעל הבית החדש של הצהובים? אז זהו שלא ממש.
מקל. לא משפר את השחקנים שסביבו (עדי אבישי)
נכון שמקל ממשיך לייצר מספרים, ממשיך להגיע לטבעת בקלילות וכל זאת שבועות ספורים לאחר שחזר מההקפאה בבלגרד. אבל יש גם צד שני למטבע, צד הרבה פחות חיובי עבור מכבי ת"א. מקל מקפיץ הרבה יותר מדי (והורג את הטיימינג בהתקפת קבוצתו), מאבד כדורים שאסור לשחקן ברמתו לאבד, ובעיקר לא הופך את השחקנים סביבו לטובים יותר- התפקיד המרכזי של רכז.
שבע דקות חלפו בטרם לקח שחקן שאינו מקל או סילבן לנדסברג זריקה לסל. הגבוהים של מכבי ת"א, אופייבו וטרבור אמבקווה למשל, נעו מצד אחד של המגרש למשנהו בלי לקחת חלק פעיל במשחק ההתקפה, מה שתמיד הופך שחקנים גבוהים לממורמרים וחסרי חשק. נכון שמדובר בשני שחקנים בינוניים ביום טוב, אבל במחצית הראשונה הם נראו כמו זומבים, סיימו אותה עם שתי נקודות ושני ריבאונדים יחד, וחלק גדול מה"קרדיט" על כך שייך למקל שלא הצליח לערב אותם במשחק בצורה יעילה.
במידה ואמבקווה (שהתאושש במחצית השנייה אתמול עם מופע הגנתי מרשים) ושגב יופקדו כצמד הגבוהים העיקרי בגמר ביום חמישי, ומקל יעלה מדרגה לא רק כסקורר אלא גם כרכז, גבוהים הסיכויים שהצהובים יחגגו עם הגביע גם העונה, אף על פי כן ולמרות הכל.
גביע המדינה. מחכה למכבי ת"א (עדי אבישי)
נגד לחץ: מעמד חצי גמר גביע המדינה הוא קרוב לוודאי המלחיץ ביותר בכדורסל המקומי. מלחיץ יותר הגמר עצמו אליו אתה כבר מגיע עם תחושת הישג מסוימת, ואפילו מפליאוף סיום העונה בו העייפות המצטברת מקהה מעט את התחושות. ההרגשה המלווה את הקבוצות העונה כי הפעם הגביע הוא ממש בהישג יד וחוסר ניסיונם של המועדונים שהעפילו לחצי הגמר העונה עוד הוסיפו שמן למדורה, והתוצאה הייתה קשה לצפייה.
מרבית השחקנים נראו כאילו נטלו סוג של חומר ממריץ, שגרם להם לנוע בצורה תזזיתית (וממש אי אפשר להאשים כמעט אף אחד משחקני ארבעת הקבוצות שלא נתן את המקסימום) אבל חסם להם כמה מהתאים האפורים במוח. רמת קבלת ההחלטות הייתה מתחת לכל ביקורת.
מול ההגנות האזוריות, בהן השתמשו לפרקי זמן ארוכים מרבית המאמנים, השליכו השחקנים עוד ועוד שלשות, כשהכתומים של נס ציונה מדייקים בשבע מתוך 30 זריקות, אלו מראשון בשבע מ-40 והגאנרים של צביקה בשש מ-33- אחוזים בלתי מתקבלים על הדעת, שהם תוצאה של זריקות רעות ומהירות מדי. חסרה לי מאד יכולת טובה יותר של השחקנים המנוסים (דריל מונרו ויובל נעימי למשל) והמובילים (דיאנטה גארט ומארק ליונס), שהיא תמיד התרופה הטובה ביותר נגד לחץ, וחסר גם תפקוד קבוצתי יעיל יותר נגד אותן אזוריות שבשלב הזה של העונה כבר לא צריכות להפתיע איש.
מונרו. היה צריך לקחת אחריות (עדי אבישי)
ראשל"צ הפסידה במשחק שכבר היה בשליטתה המלאה, בעיקר משום שבכדורסל המודרני עם שעון ה-24 וה-14 פשוט אסור לשחק על זמן. הנטייה הטבעית בהובלה דו ספרתית סמוך לסיום היא לשחק לאט ולהאריך את ההתקפות, אך זו פשוט טעות, בעיקר עבור קבוצה כמו ראשון שחייה על הסלים במעבר.
הזריקות הנוחות עליהן אתה מוותר בתחילת ההתקפה עולות לך פעמים רבות בזריקות קשות בהרבה לקראת סופה ומול קבוצה מטורפת כמו אשדוד, שבכל רגע נתון יכולה להתפוצץ עם שמונה נקודות בדקה, ההפרש נמחק בקלות.
ברור שהניצחון של אשדוד שייך גם למאמנה הוותיק. צביקה שרף שנחשב במשך שנים לשמרן הפתיע מספר פעמים. תחילה כשפתח את המשחק עם הגנת הבוקס אנד ואן שהקשתה על ליונס ושבשה את התקפת ראשון, בהמשך עם הרבה קרדיט לווילי וורקמן היעיל (10 ריבאונדים), ובסיום עם המהלך המוצלח של העלאת גלאדנס להארכה השנייה, כשלשאר השחקנים כבר אזלו הכוחות. מעניין מה הוא מכין למכבי ת"א ביום חמישי.
שרף. ידע להפתיע כשהיה צריך (עדי אבישי)
רוצים סיפור: כנראה שבכדורסל איכותי לא נזכה לצפות העונה, מלבד בשידורים הליליים של גולדן סטייט וסאן אנטוניו. כנראה שנאלץ להסתפק במתח וסיפורים פיקנטיים. שלשום חזינו בניצחון הגדול של סגנית האלופה בהארכה מול האלופה המדרדרת, שהגיע לאחר דקות ארוכות של כדורסל איום ונורא.
אתמול צפינו בחצי הגמר הראשון בהיסטוריה שהוכרע רק לאחר שתי הארכות, שהגיע לאחר תצוגת קליעות באחוזי גבינה לבנה, ובמשחק נוסף שבו חזרה האימפריה הקורסת לנצח, אך בעיקר בזכות יריבה חלשה שלא יודעת לקחת.
אז מה נבקש מהגמר הגדול ביום חמישי? אם אפשר, משחק קצת יותר חכם וקבוצתי, ממש בקטנה. אבל סיפור לבטח יהיה שם. אולי סיפור הזכייה המדהימה של הרס"ר הוותיק בגביע עם הקבוצה אליה הגיע לפני שנה כשהיא עם רגל וחצי בליגה הלאומית, ומול הקבוצה שהוא בשר מבשרה. או אולי גרסה נוספת של "האימפריה מכה שנית", גם כשהיא פצועה, חבולה ולא דומה לכלום. אז אולי יהיה שוב קשה לצפייה, אבל יהיה מעניין.
מה דעתך על הכתבה?