מאת: רועי שילינג צילום: באדיבות הבית היהודי
לא מעט ספורטאים ומאמנים ישראלים זכו במהלך הקריירה שלהם לכינוי הלא ממש מחמיא "פוליטיקאי", אך קשה לומר שלרבים מהם הייתה השפעה מהותית על המערכת הפוליטית בארץ.
מעטים ניסו בכלל להיכנס לקלחת הרותחת הזו ומעטים אף יותר הצליחו להשאיר חותם רציני בזירה הפוליטית. מבין הבודדים שזכו להצלחה יחסית ניתן למנות את יואל רזבוזוב, פעמיים סגן אלוף אירופה בג'ודו בעברו, שעתיד להיבחר לכהונה שנייה בכנסת ובקדנציה הראשונה שלו אף שימש כיו"ר ועדת הקליטה. גם את ראש מפלגתו יאיר לפיד יש המכנים ספורטאי עבר, אם מתעקשים לקרוא למכות האיומות אותן ספג בקרבות הבודדים שלו קריירת אגרוף.
יואל רזבוזוב ויאיר לפיד ממפלגת יש עתיד (צילום: עמוד הפייסבוק של יואל רזבוזוב)
קריירה פוליטית מוצלחת יותר וקריירה ספורטיבית מוצלחת הרבה פחות מלרזבוזוב הייתה לאופיר פינס-פז, ששיחק כדוריד לפני ובמהלך היותו חבר כנסת ושר, ואפילו זכה להיות מורחק במהלך משחק בליגה הלאומית ימים ספורים לאחר שמונה למשרה הרמה של שר הפנים. טל ברודי, האיש והאגדה, ניסה את מזלו בפריימריז של תנועת הליכוד אך גילה שבמרכז המפלגה הוא לא ממש על המפה, ואת סערת אלי אוחנה וניסיון צירופו לבית היהודי כבר ממדרגים כאחת מהמשמעותיות במערכת הבחירות הנוכחית.
אבל בסך הכל כאמור עוד לא זכינו לראות ספורטאים ישראלים רבים על הפודיום הפוליטי. לעסקני הספורט שלנו הייתה הצלחה גדולה יותר, ראש עיריית סכנין הנוכחי, מאזן גנאיים, שימש עד לא מזמן כיו"ר קבוצת הכדורגל של העיר, יו"ר בית"ר ירושלים לשעבר, רוני בראון, הפך לשר האוצר ושר הפנים ויו"ר נוסף של הקבוצה מהבירה, רובי ריבלין, יהיה זה שיטיל בקרוב את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מן המועמדים, מתוקף היותו נשיא המדינה.
היו"ר הכי מפורסם של בית"ר. נשיא המדינה רובי ריבלין (צילום: עמוד הפייסבוק של רובי ריבלין)
מעבר לים התמונה די שונה. שם, ספורטאים רבים מנצלים את מעמדם הציבורי בכדי לנסות ולהתניע קריירה פוליטית לאחר פרישתם. כמה אגדות כדורגל ניסו את מזלם בפוליטיקה, כשבראשם כמובן הגדול מכולם, פלה.
החלוץ הברזילאי, שזכה לפופולאריות עצומה, הפך בשנת 1995 לשר הספורט של ארצו, אך פרשת שחיתות בה נחשד הביאה לסיום כהונתו הלא מוצלחת באופן מיוחד. גם "פלה הלבן" הלא הוא זיקו הגדול, זכה לכהן כשר הספורט של ברזיל, אך שנה אחת בתפקיד הספיקה לו לפני שנטש לטובת משרת אימון ביפן.
בכדורגל הוא היה מוצלח יותר. פלה (צילום: Gettyimages)
דווקא רומאריו, שקריירת הכדורגל שלו התאפיינה באינספור שערוריות (לצד כמובן יכולת מופלאה) הפך לפוליטיקאי מוצלח יחסית והוא זוכה לאהדה ציבורית רבה בתפקידו כחבר בסנט הברזילאי. גם שלושה מגדולי כדורגלניה של מילאן האיטלקית פנו לאחר שתלו את נעליהם לפוליטיקה בארצותיהם. הראשון היה "נער הזהב", ג'יאני ריברה שנבחר לכהן בפרלמנט האיטלקי ואף מונה לסגן שר הביטחון. אחריו היה זה החלוץ הליברי ג'ורג וואה שניסה להתמודד על משרת הנשיאות בארצו רדופת המלחמות, אך הפסיד בסיבוב הבחירות השני. האחרון היה החלוץ האוקראיני אנדריי שבצ'נקו, שלא הצליח לתרגם את מעמדו האלילי כגדול כדורגלני ארצו בכל הזמנים להצלחה פוליטית, ומפלגתו לא עברה את אחוז החסימה בבחירות לפרלמנט.
לא עבר את אחוז החסימה. אנדריי שבצ'נקו בימיו היפים במילאן (צילום: gettyimages)
אבל בתואר הכדורגלן בעל הקריירה הפוליטית העלובה מכולם זוכה הבולגרי יורדן לצ'קוב, מכוכבי מונדיאל 1994 המצוין של הבולגרים, שכהונתו כראש עיריית סליבן הסתיימה בהשלכתו לכלא בעקבות הרשעתו בניהול לא תקין.
הקריירה הפוליטית העלובה מכולן. יורדן לצ'קוב (צילום: Gettyimages)
בארה"ב אלו הם שחקני הכדורסל שפוזלים אל המשרות הציבוריות. ראש עיריית סקרמנטו כיום הוא לא אחר מאשר כוכב העבר של פיניקס סאנס, קוין ג'ונסון, ועד לפני שנתיים נוהלה גם דטרויט על ידי ראש עיר שהיה גארד מצטיין בליגת ה-NBA, דייב בינג.
צ'ארלס בארקלי הכריז מספר פעמים כי הוא מתכוון לרוץ למשרת מושל מדינת הולדתו, אלבמה, אך טרם מימש את כוונתו. ביל ברדלי אומנם לא היה שחקן אגדי ברמתו של "סר צ'ארלס", אך הקריירה הפוליטית שלו היא מן המרשימות שידע ספורטאי מקצוען, בארה"ב ובעולם כולו. הפורוורד שהיה שותף לשתי האליפויות ההיסטורית של הניו יורק ניקס בשנות ה-70 הפך לאחר פרישתו לסנאטור בולט מטעם המפלגה הדמוקרטית, והחזיק בתפקיד במשך כמעט שני עשורים. בשנת 2000 אף ניסה להתמודד על תפקיד נשיא המעצמה החזקה בעולם, אך הפסיד בפריימריז של מפלגתו לאל גור.
כמו פולטיקאי, הבטיח ובינתיים לא קיים. צ'ארלס בארקלי (צילום: Gettyimages)
חשבתם שמירי רגב היא פוליטיקאית מפחידה? אז שימו לב לפוליטיקאים הבאים שהגיעו מענפי ספורט המבליטים בעיקר את ממדיהם וכוחם הפיזי. אלכסנדר קרלין, גדול המתאבקים בכל הזמנים שלא נוצח בקרב במשך 13 שנים, הפך לחבר ב"דומה" של רוסיה בה הוא מכהןעד היום. המתאבק ה"מקצועני" ג'סי ונטורה (הידוע בכינויו "הגוף") הפך למושל מדינת מינסוטה, ואילו מר עולם במשך שבע שנים רצופות, ארנולד שוורצנגר, האיש והמבטא, נבחר פעמיים למשרה היוקרתית של מושל קליפורניה. אם נוסיף אליהם את מאני פאקאיו, מגדולי המתאגרפים של זמננו וחבר בקונגרס של מולדתו הפיליפינים, נקבל רשימת פוליטיקאים שיכולים להסתדר היטב גם ללא שומרי ראש צמודים.
ונסיים את הסקירה עם כמה ספורטאים בינוניים ומטה שהפכו ברבות השנים למנהיגים רבי עוצמה. ארבעה נשיאים אמריקאים מתהדרים בקריירות ספורטיביות. הראשון הוא דוויט אייזנהאוור, שנהג להתפאר בסיפור לפיו בימיו כשחקן פוטבול של אוניברסיטת ווסט פוינט תיקל בהצלחה את ג'ים ת'ורפ האגדי. הקריירה הספורטיבית שלו נקטעה (וטוב שכך) לטובת קריירה צבאית במהלכה הוביל את בעלות הברית לניצחון במלחמת העולם השנייה, שלאחריה נבחר לנשיאות.
גם ג'רלד פורד, הנשיא שכיהן בעקבות התפטרותו של ריצ'ארד ניקסון, היה בעברו שחקן פוטבול מוצלח למדי באוניברסיטת מישיגן, אותה הוליך לשתי עונות ללא אף הפסד. שני הג'ורג' בושים, האב והבן, שיחקו בצעירותם בנבחרת הבייסבול של אוניברסיטת ייל היוקרתית, אך לא השאירו בה רושם רציני, יש שיאמרו בדיוק כמו בבית הלבן. אך לא רק לנשיאים שנבחרו בצורה דמוקרטית יש עבר ספורטיבי, גם לרודנים אכזריים. אידי אמין, שליטה צמא הדם של אוגנדה שזכור לנו בעיקר מתפקידו בפרשת חטופי אנטבה, היה אלוף מזרח אפריקה באגרוף לפני שפנה לפוליטיקה, שם טיפל ביריביו באותה אכזריות בה טיפל במתחריו בזירה.
אכזר בשתי הזירות, הספורטיבית והפוליטית. אידי אמין (צילום: Gettyimages)
לעומת אידי אמין נראים הפוליטיקאים שלנו כמציאה של ממש, אז נא לא לשכוח להצביע!
מה דעתך על הכתבה?