מאת: מיכאל יוכין צילומים: Gettyimages
יום ראשון מושלם עבר על אוהדי אתלטיקו מדריד. לא רק ששתי היריבות הגדולות בצמרת נחלו הפסדים, וכך איפשרו לאלופה לצמצם מאוד את הפערים בפסגה, אלא בעיקר היתה זו חגיגת שובו של "הילד", פרננדו טורס. טירוף כזה לא נראה באיצטדיון ויסנטה קלדרון מעולם. כ-40 אלף צופים בהצגה המחודשת של הבן הגולה, שבירת שיא במכירת חולצותיו – דבר כזה לא היה מתרחש גם אם ה"קולצ'ונרוס" היו מחתימים את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו בצוותא.
- 21:50, ספורט1: טורס בהרכב מול ריאל מדריד
- אנריקה טוען שהיחסים עם ליאו מסי לא השתנו
- טסים עם "ספורט1 ו"LiveTickets" למשחק במנצ'סטר!
- הצטרפתם כבר לעמוד הפייסבוק שלנו?
האהבה כלפי "אל ניניו" בצד האדום-לבן של בירת ספרד לא יודעת גבול, והוא עצמו נראה נבוך מאוד. החלוץ בן ה-30 ידע שיהיה זה אירוע מרגש עד דמעות, אך בכל זאת הופתע מעוצמת הרגשות שסביבו. "יום אחד תצטרכו להסביר לי למה אתם אוהבים אותי כל כך", הוא אמר.
ההערצה המופלאה של האוהדים כלפי טורס עשויה לשבור את המחסום הפסיכולוגי שליווה אותו בשנים האחרונות, מאז המעבר האומלל מליברפול לצ'לסי בינואר 2011 תמורת 50 מיליון ליש"ט. תג המחיר המפלצתי הקשה עליו להתאקלם במערב לונדון, וביציעי סטמפורד ברידג' מעולם לא סימפטו אותו. הוא הפך במהרה לדמות נלעגת, וגם אנשים חזקים במיוחד לא מסוגלים לתפקד בלחץ כזה. תקופת ההשאלה הקצרה למילאן ממש לא שיפרה את המצב – האוהדים והתקשורת באיטליה התייחסו אליו בזלזול מסוים, כאילו היה שחקן עבר. עכשיו המצב שונה. הוא חזר הביתה והגשים חלום.
זו הסיבה בגללה טורס לא יכול היה לסרב להצעה לשוב. זה היה היום לו חיכה במשך שבע שנים תמימות. הוא מעולם לא הפסיק לאהוב את המועדון שגידל אותו והעניק לו את סרט הקפטן בהיותו נער. כאשר ההזדמנות הזו נפלה בחלקו, הוא חייב היה להסכים באופן מיידי. הוא לא היה סולח לעצמו לו היה מסרב. הוא מרגיש שזו הדרך היחידה לחזור למרכז הבמה, להשיב את הביטחון העצמי שהתאדה לחלוטין ולחייך מחדש. במובן מסוים, זו ההזדמנות שלו להחזיר את הגלגל אחורה, להיות שוב צעיר, להרגיש בן 20.
ומצד שני, אי אפשר להתעלם גם מהאפשרות הממשית להתנפצות החלום הקסום הזה לרסיסים. מה יהיה אם טורס לא ישחזר אפילו עשירית מהיכולת שהפגין במדי אתלטיקו לפני שעזב לאנפילד ב-2007? מה אם יסיים את העונה הזו עם שני שערים מסכנים בכל המסגרות? מה אם ההחמצות שלו יעלו לחבורה של דייגו סימאונה באובדן האליפות? מה אם המאמן יבין שהקריירה שלו גמורה, ופרננדו יבלה חודשים ארוכים על הספסל, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע?
הסיוט הזה ריאלי ביותר. הרי ייתכן מאוד שהבעיה של טורס אינה רק פסיכולוגית. משחקו היה מבוסס מאז ומתמיד על מהירות, ואת התכונה הזו הוא איבד, כפי שאיבדו אותה כוכבים רבים לפניו כאשר חצו את גיל 30. אם טורס באמת הפך לחלוץ בינוני מינוס שלא מתאים לסגל של קבוצת צמרת, הרי שהחזרה לויסנטה קלדרון תדגיש את זה יותר מכל. לא יהיו עוד תירוצים, כי זה המקום האידיאלי עבורו. הוא ייאלץ להשלים עם המציאות הקשה, ולא יהיה לו לאן לברוח. רק לפרוש.
כמה שזה יכול להיות כואב. הכאב העצום הזה יגרום לו להתחרט על הרגע בו חזר הביתה, כי עדיף לחיות באשליות מאשר לראות את החלום שלך מתנפץ לנגד עיניך. לכן המעבר הזה עלול להיות טעות. טעות שאי אפשר להימנע ממנה. טעות שחייבים לעשות. כל אחד עושה בחייו החלטות בידיעה שמחירן עלול להיות גבוה ביותר, אך לא מסוגל בשום אופן לעמוד בפיתוי. זה מה שטורס עשה עכשיו.
טורס. לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי (Gettyimages)
זוכרים מה קרה לאנדריי שבצ'נקו? גם המעבר שלו לצ'לסי בקיץ 2006 התברר כפיאסקו. גם הוא הפך מאחד החלוצים הטובים בעולם לבדיחה מהלכת בעיני מלעיזים לא מעטים. וגם הוא החליט לחזור הביתה, למקום בו אהבו אותו אהבה עזה ללא פשרות. 173 שערים היו ל"שבה" המדהים במדי מילאן ב-296 משחקים במשך שבע עונות אדירות. הוא התקבל עם דמעות שמחה בעיניים ב-2008, והפך לשחקן ספסל עמוק שהבקיע פעמיים ב-26 הופעות. אף שער ליגה – רק שברון לב. אוהדי מילאן לא ביקרו אותו. הם ריחמו עליו, אבל עבור שבצ'נקו זה אולי היה אפילו קשה יותר.
לאוקראיני היתה אז אופציה לחזור לביתו השני – הוא חתם בדינאמו קייב, וגם המתין ליורו 2012 שנערך על אדמת מולדתו כדי לפרוש עם ראש מורם. הוא עשה את זה. לטורס אין אופציה כזו. אין לו חלומות נוספים. אתלטיקו היא התחנה הסופית בהחלט, וכאן הוא יכול לשחזר את ימיו הגדולים או להתרסק לתהום. כל מי שנהנה מביצועיו כאשר היה בשיאו, ולמעשה כל מי שלא שונא אותו – ולמה שמישהו ישנא את "אל ניניו"? – צריך לאחל לו הצלחה בקריירה המחודשת שלו, כי בכל תסריט אחר נהיה עדים לטרגדיה אישית אמיתית.
השערים של פרננדו טורס בליגה
ליברפול: 65
אתלטיקו מדריד: 63
צ'לסי: 20
מילאן: 1
מה דעתך על הכתבה?