מאת: אבישי מתיה צילום: התאחדות לכדורגל
"שפיגלר מכדרר עם הכדור קרוב ל-16 המטרים, מחפש את ההזדמנות לבעוט. מעביר את הכדור לשפיגלר, לא מצא, שפיגלר. בעיטת. שער!! שפיגלר! עשה את זה! יופי! איזה שער. איזה יופי של השחקן שלנו. שער כזה יכול להיות גם בגמר!" (נחמיה בן אברהם מתאר את השער היחיד של נבחרת ישראל בכל המונדיאלים באשר הם)
בואו נהיה כנים לרגע ונביט נכוחה במציאות העגומה. נבחרת הכדורגל האגדית של 1970, זו שעליה אנחנו נוהגים להתרפק, הייתה מורכבת ברובה מחבורת כסחנים, שלא בחלו בשום אמצעי כדי למנוע משחקני היריב להתקדם לעבר השער הישראלי.
שפיגלר ואבי כהן ז"ל (עדי אבישי)
הם בעטו והפילו, משכו ודרכו, שמו רגליים ותקעו מרפקים. סגנון המשחק, אם לקרוא לזה סגנון משחק, שהקנה להם המאמן עמנואל שפר, הזכיר את ביצורי צה"ל על שפת התעלה בדמדומי מלחמת ההתשה. שדרי הספורט כינו זאת, בשפתם המכובסת, "הופעה הרואית". אני אסתפק במילה אחת – בונקר.
אם תחפשו ביוטיוב, תמצאו שם את תקציר המשחק באותו מונדיאל חד פעמי בין ישראל לשבדיה, המורכב מסדרה מעוררת השתאות של עבירות גסות, דו צדדיות, שמטילות את השחקנים ארצה בשלל דרכים וגורמות להם להתפתל מכאב.
למרבה הזוועה, זה כמעט עבד. ישראל לא הייתה רחוקה כל כך מהופעה ברבע הגמר, בזכות שער פנטסטי, השער שתמיד מדברים עליו, שלעולם ייזכרו בו ולנצח ימשיכו להראות אותו, לדוש בו, להלל ולשבח ולקטר, ושבעקבותיו ישאג שדר הרדיו בן אברהם, לא פחות ולא יותר, "שער כזה יכול להיות גם בגמר!".
את הגול ההוא הבקיע, מי אם לא, מרדכי שפיגלר, הידוע בדרך כלל כמוטל'ה, גדול שחקני הכדורגל של ישראל בכל הזמנים. הווינר האולטימטיבי, כדורגלן העונה, מלך השערים. זה שלא פחד לתת את הפס, להכניס את הראש, לסובב מימין, לפוצץ משמאל, לבעוט חזק ומדויק עם השפיץ של הנעל, רק כדי להגשים את משאת חייו: כדור עשוי עור מפרפר ברשת. והיום, תאמינו או לא, הוא בן 70.
כדור סמרטוטים, רשת מהלול
שפיגלר נולד בקיץ האחרון של מלחמת העולם השנייה בסוצ'י, עיירת קיט השוכנת לחוף הים השחור, שם נהג סטלין לבלות מדי פעם בפעם בדאצ'ה שלו. שנה אחרי קום המדינה מאסו הוריו של מרדכי הקטן, הניה התופרת ואלכסנדר הסנדלר, בדיקטטור הרצחני והחליטו לעלות ארצה עם חמשת ילדיהם.
מעניין אם מוטל, בן הזקונים, פגש בילד בן שש, יליד סיביר, שהיה אף הוא על האנייה שהפליגה ממרסיי לנמל חיפה. לילד ההוא קראו שלמה שרף. הוא היה רק בן 4 וחצי כשנחת במעברה בבנימינה. אבל הפרק המשמעותי בחייו החל עם המעבר לנתניה, עיירת קיט על חוף הים התיכון.
שפיגלר ומתיאוס (עדי אבישי)
בחצר הצריף שבו התגוררה משפחתו בת שבע הנפשות אהב מוטל לבעוט בכדור סמרטוטים שאמו תפרה לו לעבר שער עשוי מרשת של לול, וכמו כל ילד בן גילו דמיין את עצמו כובש וזוכה לתהילת עולם. היו אלה ימים פשוטים ומאושרים. מוטל הבקיע ללא הרף בבית הספר וידע בדיוק מה הוא רוצה להיות כשיגדל.
בשבתות, אחרי התפילה בבית הכנסת, היה מתאמן עם הקבוצה של העיר, מכבי נתניה, שם הפך ממוטל למוטל'ה. זה לא היה דבר מובן מאליו לילד דתי, שהמנהל שלו מציץ לעברו מביתו ונוזף בו מדי יום ראשון על חילול שבת.
בגיל 10 האזין הילד שהתמכר לכדורגל לגמר הגביע העולמי בברן, שבו הפתיעה גרמניה את הונגריה הגדולה של פושקאש. הוא התאכזב מרה ובכה. רק בגיל 12, בבית הספר הממלכתי, יוריד את הברט שעמו שיחק. כל נתניה כבר דיברה על הילד הכישרוני, שעלה לבוגרים בגיל 16 וכבש שער ראשון כשזינק ונגח פנימה מול שוער הפועל טבריה.
בגיל 19 צורף הקיצוני השמאלי של מכבי נתניה לנבחרת, שזכתה כעבור שנה בתואר אלופת היבשת (אסיה, אם במקרה תהיתם). שלוש שנים אחר כך, במשחק רעים ב-1967, ישבור שחקן סקוטי את אפו של שפיגלר. לשחקן, אגב, קראו אלכס פרגוסון, לימים מנג'ר מנצ'סטר יונייטד.
בעקבות האכזבה המרה באולימפיאדת מקסיקו (ישראל סיימה ב-1:1 ברבע הגמר והודחה בהטלת מטבע, אירוע מצער שבעקבותיו נרשמה המצאה ישראלית ייחודית שכבשה את העולם: בעיטות הכרעה מ-11 מטר, הידועות גם כפנדלים), התמודדה הנבחרת ב-1969 על הזכות לשחק בטורניר הגביע העולמי שעמד להיערך אף הוא במקסיקו.
שפיגלר, מי אם לא הוא, כבש שער יתרון מול אוסטרליה, היריבה המרה מהבית האוקינאווי, שאמנם השוותה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ישראל, סוף סוף, הצליחה להעפיל לטורניר גמר הגביע העולמי.
פלה! בקנבאואר! שפיגלר!
הוא היה זריז, מתוחכם וקר רוח וחשב מהר ופעל עוד יותר מהר. החליט, עבר ובעט. אי אפשר היה לעצור אותו. אחרי המונדיאל ההוא כמעט וחתם על חוזה עם קבוצת הפאר האנגלית ווסטהאם, אך המעבר המתבקש לאירופה ימתין, למזלם של חבריו לקבוצה, עוד עונה אחת, עונת האליפות הראשונה של מכבי נתניה אי פעם.
חודשים ספורים אחרי שהזיז עם חבריו את השפתיים לצלילי שיר האליפות שהקליטו עם שלמה ארצי, "מממ נננ", שהפך גם ללהיט מצעדים, המריא לצרפת, לקבוצת פריז, ממנה עבר למועדון הפאר פריז סן ז'רמן. עוד מעט ינחת בניו יורק.
אלה היו הימים שאחרי מונדיאל 74'. אנשי עסקים עם הרבה מיליונים בחשבון הבנק חשבו שהאמריקאים, אולי, יתחברו לכדורגל. כדורגל אמיתי, לא כזה שמשחקים בידיים, עם קסדות. בקבוצת ניו יורק קוסמוס, שנראתה כמו סט של סרט הוליוודי, שיחקו זה לצד זה בקנבאואר, הקפטן של גרמניה, אלופת העולם, ופלה, כוכב הכדורגל הגדול בהיסטוריה, אלוף העולם 1970.
ביניהם ליהטט מוטל'ה שלנו, הילד מהמעברה, שבילה שלוש שנים קסומות בתפוח הגדול, לפני שישוב אלינו, כלומר למגרש הקופסה בנתניה. בין 1971 ל-1983, במגרש שאליו נדחסו בשבתות 8,000 אוהדים נלהבים, מכבי נתניה הייתה הקבוצה של המדינה, עם חמש אליפויות ב-13 עונות.
מוטל'ה היה שותף לשלוש מהן, שתיים (71' והדאבל ב-78') כשחקן והאחרונה, אולי המתוקה מכל, כמאמן, זה שטבע את האמרה "נתניה ועוד 15". בעונה ההיא, המופלאה, הדורסנית, נתניה של עודד מכנס ודוד לביא, דוד פיזנטי ובני לם, לא הפסיקה לנצח ולכבוש, הובילה כבר בפער של 15 נקודות מהשנייה אחריה ולא הותירה לליגה שום סיכוי.
מאז, אגב, לא זכתה בשום תואר אליפות. גם קריירת האימון של שפיגלר דעכה במקביל. בנובמבר 95', אחרי שיצחק רבין, השכן מרמת אביב ג', נרצח, מאס סופית בכל זה והתפטר.
שנתיים וחצי לאחר מכן, ב-1998, נבחר, ללא פקפוק, לכדורגלן היובל של ישראל. המספרים שלו מדברים בעד עצמם. שפיגלר הופיע ב-365 משחקי ליגה, כבש 168 שערים והוכתר כמלך השערים שלוש פעמים ברציפות. בנבחרת הבקיע 32 שערים ב-82 משחקים החל מ-63' (כשהיה רק בן 19).
הוא התחתן והתגרש, הוליד בת ושני בנים, ועדיין חי בנתניה עם בת זוגו הצרפתיה אודיל. בינתיים, היה לאישיות טלוויזיונית מבוקשת, למי שרק הלשון שלו מהירה יותר מביצועי הרגליים והראש.
לעתים נדמה היה שהפך לסטנדאפיסט, כזה שיעשה הכל כדי לדחוף עוד כמה מילים, להרביץ עוד התחכמות, רק כדי למשוך תשומת לב. אבל הדמות הזאת, למרבה הפלא, הולכת ומיטשטשת.
שנים ארוכות אחרי שפרש ממשחק פעיל, עדיין מהדהד במכשירי הטלוויזיה קולו הרועם של השדר הנרגש, ותמונתו של שפיגלר, במדי התכלת, מניף את ידו אל על, גאה ובטוח בעצמו, מקובעת בזיכרון הקולקטיבי כרגע היפה של הכדורגל הישראלי. אולי היא בעצם קפאה, כמו הכדורגל הישראלי כולו, בקיץ המתוק ההוא של 1970.
"אני מפחד לצפות בגול ההוא. כל פעם שמראים לי אותו, אני מפחד שהשוער יתפוס את הכדור" (שפיגלר, אפריל 2014)
מה דעתך על הכתבה?