"לבלאט יש את המבט של פלייאוף הגיע"

בלאט. הקבוצה שלו עשתה את העבודה
בלאט. הקבוצה שלו עשתה את העבודה | צילום: Gettyimages

פתיחת שלבי ההכרעה ב-NBA: ההתעלות של רוז, ההפתעה והאכזבה

זהו. עבר חלף השבוע הראשון של פלייאוף ה-NBA. עם כל האירועים שקרו בו, קשה להאמין שהכל באמת נדחס לשבוע בודד. בניגוד לעונה הסדירה, אז לפעמים נראה שהזמן עומד מלכת, בפלייאוף הכל זמני. 48 דקות למשחק, ארבעה ניצחונות, ארבע סדרות וזהו. אבל דווקא בחלק הזה של העונה הסיפורים הופכים מעניינים יותר, המציאות למזוקקת יותר והפנים האמיתיות מתגלות. למי שצופה רק בכדורגל, זה נראה קצת אכזרי ומעט כאוטי (תחשבו רגע על שיטת הקיזוז), אבל זה מה שהופך את הכל להרבה יותר מרגש.

אז למי שפספס, רוצה להיזכר או רק רוצה שיעשו לו קצת סדר בבלאגן, קבלו סיכום קצר של אירועי השבוע:

אוקלהומה פיטרה את סקוט ברוקסמייק באדנהולצר נבחר למאמן העונה ב-NBAהצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

תצוגת האימון – דייויד בלאט

אני דווקא מאלה שמסכימים עם המאמן הישראלי – הוא לא רוקי. אז נכון שאין דין היורוליג, הליגה הרוסית או הטורקית (שלא לציין את ליגת העל שלנו) כדין הליגה הטובה בעולם, אבל בכל זאת הוא עבר כמה דברים שמאמנים אחרים לא יעברו בקריירה שלמה. עם זאת, הוא כן חדש בליגה, ופלייאוף ה-NBA דורש ממנו לעשות התאמות.

כמות הכישרון של קליבלנד עדיפה על זו של בוסטון בהרבה, תוצאת הסידרה (0:3) לא משקרת, אבל בהחלט מדובר בקבוצה שיכולה לעשות הרבה צרות לאנשים חסרי ניסיון פלייאוף. בראד סטיבנס, שאישש את ההבטחה הגדולה שראו בו כשעזב את המכללות (דורג רביעי בהצבעות למאמן העונה), הוא גם מסוג המאמנים שיאתגרו אותך ולא יהיה רק סדרני עבודה, בדומה למאמני עבר אחרים. פרובינציאליות או לא, המשימה שהונחתה על הראש של בלאט השנה היא הקשה ביותר בליגה. בהחלט ניתן לטעון שאובייקטיבית ההעפלה של סטיבנס לפלייאוף עם הסלטיקס (מינוס רונדו), היא הישג מרשים יותר מזה של הקאבס, אבל גם מדובר בעבודה אחרת לחלוטין. בבוסטון הגשימו את הציפיות מהם ואף מעבר, בעוד בצד השני הלחץ וחסר התפקוד במצבי האמת, מזכיר את זה של הפועל ירושלים.

סטיבנס. בהחלט מהווה אתגר (gettyimages)

גם אם יפסיד את המשחק הבא, בלאט השיג את המטרות שלו. הוא ביסס את השמינייה שלו שתלך איתו לאורך הפלייאוף ובניגוד למאמן מוביל אחר, יודע גם לתת מנוחה לכוכבים ברגעים הנכונים. הוא החזיר את קווין לאב, שבסדרת הפלייאוף הראשונה שלו, שיפר את כל המדדים שלו מהעונה הסדירה. אבל יותר מהכל הוא רגוע ויודע להוציא מהשחקנים שלו את המקסימום בכל רגע נתון. "הוא תמיד נשאר אותו דבר" אמר השבוע קיירי ארווינג, "הוא רגוע, אבל בפנים יש לו גם קילינג אינסטינקט. הוא כל הזמן מוכן, הוא מכין אותנו ומביא את האנרגיות. הוא אלוף". בעוד מאמנים אחרים במעמדו, רק מנסים לשתות בבריכת הפלייאוף, בלאט הוא אריה צעיר שעומד להיכנס לסוואנה וצריך להילחם על הטריטוריה מול אריות אחרים (פופוביץ', תיבאדו וכו') שלא יוותרו עליה כל כך בקלות. אבל בינתיים הוא בהחלט עומד על שלו, ואם לצטט את שירו של שחקן הקבוצה, אימן שמפארט, בהחלט יש לו "את המבט הזה בפרצוף של פלייאוף הגיע".

הקאמבק – דריק רוז

בשלב הבא בלאט כנראה יפגוש את הקבוצה שסומנה בתחילת העונה כזאת שסוף סוף תגשים את הפוטנציאל ותעפיל לגמר ה-NBA לראשונה מאז ימי ג'ורדן העליזים. אבל אין ספור פציעות של כוכבי שיקאגו, החזירו אותם לעונות הקודמות, בהם רק העבירו את הזמן וחיכו לעונה הבאה "אז יחזור דריק רוז". אותו רוז חזר השנה למגרשים, אך לא כבר היה השחקן הצעיר ביותר בתולדות הליגה שזכה בתואר ה-MVP. הוא גם החמיץ 19 מ-21 המשחקים האחרונים של העונה הסדירה ואותת לכולם בשיקאגו שגם בעונה הזאת הם צריכים לסמוך על קבוצת ההוקי שתספק את הסחורה.

אוהדי הבולס. מתגעגעים לימי הזוהר (gettyimages)

אבל כבר במשחק הראשון נגד מילווקי, ראינו שיפור ביכולת. 23 נקודות ב-27 דקות אותתו לנו שאולי יש לנו סיפור, אבל מקרי העבר השאירו אותנו על הקרקע. משחק מספר 2 פושר (15 נק') אישש את ההערכות, אבל התצוגה של הלילה (שישי) הפכה את זה לסיפור שונה לגמרי. הוא קלע 34 נקודות, אבל הדרך שבה הוא עושה אותן היא מה שגורמת לנו לפנטז על רוז הישן והטוב. הוא החזיר את הבולס מפיגור 18 ברבע השני כשהוא חותך שוב ושוב את הגנת הבאקס האומללה, כשהוא מותיר את ג'ייסון קיד חסר אונים. כן, הברך עדיין לא אמינה, ויש סיכוי שכבר במשחק הבא הוא יפצע ויאכזב אותנו שוב, אבל הלילה היה שונה. לראשונה הוא הראה לנו שהוא לא מושפע מהפציעה שלו. הוא כבר לא חושב, רק מבצע. מהלכים שפגעו בו בעבר חזרו להיות חלק מהארסנל שלו והוא אפילו נראה נינוח כשהוא זורק מחוץ לקשת. אז אולי חוקי עין הרע אוסרים עלינו לכתוב את זה, אבל זה בהחלט היה השבוע של דריק רוז.

רוז. קאמבק השבוע (Gettyimages)

ההפתעה – וושינגטון

בעונה שעברה דווקא היריבה שלה היתה זוכת הקטגוריה, בעוד היא סומנה כאחת הקבוצות שכולם רוצים לפגוש. הוויזרדס הגיעו לפלייאוף הזה כקבוצה בירידה. היא הפסידה בחודש האחרון יותר משניצחה והשחקנים שלה נראו כאילו הם רק מחכים שזה ייגמר. אבל כנראה שהקבוצה הזאת בנויה לפלייאוף ואחרי שהדיחה בשנה שעברה את שיקאגו, היא צפויה לעשות את אותו הדבר גם לטורונטו. ג'ון וול פשוט מתעלל בקייל לאורי ואחרי משחק ראשון קשה, פשוט התפוצץ בשני עם 26 נק' ו-17 אס' שסגרו את המשחק עוד לפני הרבע הרביעי, ומצדיק שוב ושוב את בחירתו כראשון בדראפט. על פניו, נראה כאילו הסדרה, שחוזרת לבירת ארה"ב, גמורה לגמרי, אבל המבחן האמיתי של וושינגטון מתחיל רק עכשיו. גם בעונה שעברה היא נראה כאילו היא הדבר האמיתי, אך שפגשה את אינדיאנה המפורקת חברתית, לא ידעה להתעלות. אולי הניסיון של פול פירס יעשה הפעם את ההבדל.

האכזבה – פורטלנד

ממפיס היא קבוצה טובה יותר, זאת המציאות וגם המקום הרביעי שהוענק לבלייזרס על חשבונם, לא יכול לספר סיפור אחר. צריך גם להתחשב בעובדה ששלושה שחקנים מרכזיים שלהם (מאתיוס, אפללו וקיימן) שלא מופיעים לסדרה. אבל גם יש דרך להפסיד. זה התחיל בכתישה של הגבוהים שלה, שהובילה לתבוסה משפילה במשחק הראשון. אבל אם אפשר להתחשב בעובדה שעל הספסל מחכים שחקנים כמו ג'ואל פרילנד או מיילס לאונרד, התצוגה של דמיאן לילארד באמת מתסכלת. שחקן המאני טיים של השנה האחרונה (כולל הפלייאוף שעבר), נראה כמו צל חיוור של עצמו, ומשאיר את למרכוס אלודריג' להילחם לבדו נגד אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. הרכז קולע רק ב-19% (!) אחוזים בזריקות מחצי מרחק, אזור המחייה שלו בשנים האחרונות, ומונע מאיתנו את מה שעל הנייר היתה אמורה להיות אחת מסדרות הפלייאוף הטובות של השנים האחרונות.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי