ראיתי אותם. את כולם. מאז שלוי פסבקין ממכבי ת"א באתלטיקה התחיל ללקט אותם ממדינות חבר העמים, אחרי הפרסטרויקה בבריה"מ ב-1991. הוא רץ בכל הרפובליקות כדי למצוא אצלם איזשהו קשר ליהדות: סבא, סבתא רבא, אולי עמדו פעם ליד יהודי.
דני קרסנוב (מוט), אירנה לנסקי (אצנית), אלכס מרמן (מאמן קפיצות מדהים), אלכס אברבוך (אלוף אירופה, וסגן אלוף עולם פעמיים בקפיצה במוט), קוסטה מאטוסביץ' (שיאן ישראל בקפיצה לגובה, 2.36 מ', חמישי בסידני, הפסיד ארד על פסילות) – אלה באו לכאן, ייצגו את ישראל בכבוד עצום, בקושי רב גמלנו להם (השתכרו כמו כדורגלן בינוני בתחתית ליגה א') והם נשארו כאן להכשיר את דור העתיד.
- מדליית כסף לקנייזבה-מיננקו באליפות העולם
- "תודה לכולם על התמיכה, זה נותן לי כוח"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
היו עוד ספורטאים סובייטים, שעשו בשבילנו עבודה. מיכאל קלגנוב (חותר, מדליית ארד בסידני, כיום חבר קיבוץ ומאמן); יורי ייבסייצ'יק, מתאבק במשקל פתוח מעל 130 ק"ג שהוועד האולימפי קנה בעשרת אלפי דולר, בעשרה תשלומים. הוא סיים רביעי בסידני, אחרי שנוצח בידי רולאן גארדנר בחצי הגמר.
קנייזבה-מיננקו. היא משלנו (Gettyimages)
ואז באה חנה קזנייבה, שהתאהבה באנטולי מיננקו (אז אתלט בקרב 10), אחרי שכבר הייתה מטובות קופצות המשולשת בעולם. לא שילמנו בשביל לגייס אותה, היא באה מרצונה על טיקט של אהבה נטו. למזלה, היא הגיעה לפני שפוטין החליט לספח את מולדתה אוקראינה לאימא רוסיה.
והיום סגנית אלופת העולם בבייג'ינג 2015 היא שלנו, עם שיא אישי נהדר של 14.78 מ', ומדלייה היסטורית לאישה באתלטיקה. מאנחנו כבר מטפסים לה על הגב כדי שתביא לנו מדליה בריו 2016. היא התקווה שלנו במלכת הספורט.
יש לה את בעלה כתומך מנטלי, שהיה ספורטאי ומכיר את הלחצים. יש לה את אלכס מרמן, מטובי מאמני הקפיצות שראינו כאן, שעבד עם רוגל נחום, שיאן ישראל במשולשת, וכמובן עם אברבוך. אבל זה מקצוע הספורט האכזרי ביותר, עם כמות הפציעות הרבה ביותר בתחום. הלחץ על מפרקי הרגל: ירך, ברך, קרסול וכמובן העקב, בקושי רב עומדים בעומס. תשאלו את נחום, שכבר מרותך כולו, בלי סחוסים במפרקים. אז צריך להתפלל לבריאותה עד ריו, ואולי גם עד טוקיו 2020, עם אליפויות עולם ואירופה שבדרך.
קנייזבה-מיננקו חוגגת מדליה. תדאגו לה לרווחה (Gettyimages)
היא כל כך עדינה ותרבותית, גם אחרי שנתיים במאפליה שלנו, שזה פשוט קשה להאמין. היא חיה בצניעות ומודה על הכל. יעקב שחר וחברת הונדה וחברת אלטשולר-שחם תומכים בה כלכלית, אבל זה לא מספיק. ההישג בסין שווה 25 אלף דולר מההתאחדות הבינ"ל, ועוד כ-22 אלף דולר מקרן ההישג בארץ. תוחלת הקריירה שלה קצרה, היא גם תרצה אולי ללדת מתישהו (אחרי טוקיו היא תהיה בת 32). אז צריך לדאוג לרווחתה, כדי שתתרכז במשימה.
במקביל, חייבים כל ראשי איגודי הספורט לוותר על הקוקטיילים בבורה בורה ולרוץ לאוקראינה. פשוט לגייס משקולנים, חותרים, מתאבקים, מתאגרפים, שחיינים, ללא שום קשר לדתם. אין שם כסף, כי אוקראינה נרקבת לאט. הם ישמחו לבוא לכאן, רק צריך לקרוא להם. פספסנו 25 שנה, חבל שנפספס 50.
מה דעתך על הכתבה?