בסופו של דבר, ההבדל בין גילי ורמוט ובן רייכרט זה לא עניין של אופי, אלא תשע שנים בגיל. ורמוט בן 30, רייכרט 21. אילו היו מתחלפים, לא בטוח שוורמוט לא היה מוותר על כסף גדול כדי לעבור ממכבי ת"א להפועל ת"א, ולא בטוח שרייכרט לא היה מעז לעזוב את הפועל ת"א לטובת מכבי ת"א יום אחרי דרבי.
תשע השנים האלה, שבגילאים האלה הם כמו 900, הן הבדל מהותי בין ילד מתלהב לבין איש משפחה. בין אהבת נעורים לבין התחייבות למשכנתא. בין עתיד ספורטיבי ועתיד כלכלי. אני מבין מאוד את אוהדי הפועל ת"א שרואים ברייכרט תופעה מרעננת בשוק הכדורגל שלנו, אבל קחו את הכל בפרופורציות ואל תשכחו שוורמוט, אותו ורמוט, היה האחרון שנשאר מבין כל הכוכבים שנטשו את הספינה.
ובכל זאת, גם אחרי הקדמה כזו, אי אפשר שלא להסתכל על המעבר הסנסציוני הזה – הרבה בגלל המחיר – כאל אמירה. בהתחלה מיליון יורו נראים מחיר יקר מדי עבור ילד בן 21 שעוד לא קרע זוג נעליים, עם רקורד כמעט ולא קיים בשום מקום, אבל רייכרט הוא רק סימבול. כדאי מאוד שנסתכל על המהלך של אמיר כבירי והפועל ת"א בדרך אחרת.
רייכרט באימון הבכורה. תופעה מרעננת (עדי אבישי)
כבירי לא רכש את רייכרט ממכבי ת"א כדי להכניס אצבע לעין של ג'ורדי קרויף, כי מתברר שבכלל העסקה הייתה מול מרטין ביין. כבירי הסתפק בלהעתיק את ההודעה של קרויף אחרי רכישת טל בן חיים מהפועל ת"א. אנשים לא מוציאים מיליון יורו בשביל יוקרה עירונית (שערן זהבי נתן לה לחיות 48 שעות בלאו הכי). כבירי רכש את רייכרט כדי להשלים את עסקת רכישת אמון קהל האוהדים שלו, שהלך והתפוגג בשנים האחרונות, בעיקר בעידן חיים רמון.
כבירי מאפשר לאוהדי הפועל ת"א להמשיך וליהנות מהתדמית שיצרו לעצמם: ערכיים, אידיאולוגים, אנשי כבוד, מתבדלים. ואין כאן טיפה של ציניות. חשוב שכל מועדון יאמץ לעצמו זהות, כדי שייבדל מהאחרים. הפועל ת"א עושה זאת במשך שנים וכבירי חזר וחידד את זהותו של המועדון: לא משפיל ראש, לא בוחל באמצעים, לא עושה חשבון לאסטרטגיה כלכלית אלא רק לאסטרטגיה קיומית, וקיומו של המועדון הוא קודם כל על הזהות שלו, ואחר כך על היכולת שלו להחזיק את עצמו. כל אלה לא היו בעידן רמון.
מאפשר לאוהדי הפועל ת"א ליהנות מהתדמית (אריאל בשור)
כבירי רצה להוכיח לקהל שלו שהפועל ת"א עומדת מאחרי אוהדיה, גם אלה שמשחקים אצל היריבות העירוניות. יש פה מסר חשוב שגם באסטרטגיה כלכלית שווה יותר ממיליון יורו. אוהד הפועל חושב לעצמו: עם בעלים כאלה, שמקבל החלטות על בסיס אידיאולוגי – בעצם חלומו של כל אוהד – אני מוכן להתחייב על קניית כרטיס לעונה שלמה, אני ארכוש אביזרי עידוד, אני אתן לקבוצה דחיפה שאולי תביא אותה לאירופה ותאפשר לה אולי להרים את עצמה גם כלכלית. פתאום המיליון יורו ששילם כבירי על רייכרט הם כמו מיליון היורו שמשלמת מכבי ת"א על בסיס שנתי לערן זהבי. אוהדים אוהבים מהלכים שיגרמו להם להשתתף בהם כלכלית.
ואם כבר הזכרנו את זהבי, צריך רק לנסות ולדמיין מה היה קורה אילו בינואר 2013 היה אמיר כבירי בראש המערכת של הפועל ת"א ולא חיים רמון. יש לי תחושה – אבל רק תחושה – שזהבי היה נוחת בסוף בחזרה בהפועל ת"א. לא בטוח שבלונג ראן זה היה משתלם לו, אבל גם הוא לא יכול היה לדמיין אז לאן חשבון הבנק שלו יכול להגיע.
מה דעתך על הכתבה?