אחד הסיפורים הכי מצחיקים על המדליה השניה שהשיגה ישראל בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים קשור לאחד העיתונאים שנלוו למשלחת בברצלונה 1992.
יום אחרי מדליית הכסף ההיסטורית של יעל ארד, הוא לקח לעצמו יום חופש, כי היה יום שישי ולמחרת לא יצאו עיתונים ואחרי הטררם היה צריך לנוח. הוא נסע לבדאלונה הסמוכה עד שראה דגל ישראל מתנוסס על אחד מצגי המחשב. עד שהגיע חזרה לאולם הג'ודו, הורידו אורן סמדג'ה והמדליה את השאלטר.
מדליות מגיעות כשלא מצפים להן ומאז שגברו הציפיות, גדלו האכזבות. ב-1992 חיו בישראל פחות מחמישה מיליון תושבים ומשלחת הג'ודו לבדה הביאה שתי מדליות יותר ממה שהביאה המשלחת כולה ב-2008. היום חיים בה קרוב ל-8.5 מיליון תושבים, ועדיין אין לנו שום ספורטאי דומיננטי כמו המתאבק מבריה"מ, הג'וודוקא מיפן, או האצן מג'מייקה. ביום טוב יש לנו סיכוי לפודיום. ביום רע, אפילו לא גמר. לא רציני, וגם לא ממש חשוב.
בישראל גאים במשלחת הגדולה. 48 ספורטאים, לא כולל מטילת הכידון שאם תגיע בסוף לאולימפיאדה תהיה כבר בלי אדרנלין אחרי המסע המטורף אחרי הקריטריון. שלא לדבר על דלילה חתואל, שנאבקה בקריטריון דרך בתי המשפט.
המשלחת בטקס המסורתי בלשכת הנשיא (צילום: מארק ניימן לע"מ)
מאז 1992 גדלנו באוכלוסין, אבל נסוגנו בספורט. 48 ספורטאים למדינה עם אותה אוכלוסיה כמו באוסטריה, זו תעודת עניות. יש כאן מאבק אדיר בקריטריונים, שמוציא את העיקר מהיכולת במשחקים עצמם. השחיינים יצטרכו להיאבק בציפיות במשחי בוקר – להם הם לא מורגלים – והאתלטים יתחרו באווירה לא מחשמלת וינסו להגיע לשיא בשעה שבה האתלטים הבכירים רצים בהילוך ראשון.
מה שמניחים על הראש של הספורטאים הוא בלתי נסבל, ולאו דווקא מהצד של התקשורת. כל התמריצים, קבלות הפנים, נאומי הפוליטיקאים והעסקנים, מלחמות המאמנים, מאבקים פנים ענפיים. אלה דברים שלא תראו במקום אחר. מוריס גרין מארה"ב ואטו בולדון מטרינידד היו חברים באותה קבוצה והתחרו זה בזה על מדליית זהב ב-100 מטר באולימפיאדת סידני. זה לא הפריע להם לישון באותו חדר ערב התחרות וגם אחריה. אתם רואים את שחר צוברי ונמרוד משיח ישנים יחד? לא באותו חדר – באותה עיר?
לכן מערך הציפיות הוא בלתי סביל ומזיק. הספורטאים שלנו הוציאו את כל המיץ על השגת הקריטריון וברגע שהנסיעה הובטחה – וכך גם נמנעה הבושה – לא משנה מה יקרה במשחקים. הספורטאים צריכים להבין שהם התאמנו לקראת הפסגה הספורטיבית שלהם, ולא למען היחידה לספורט הישגי, מדינת ישראל או השרה לענייני שופוני. כל ספורטאי צריך ללכת ולנסות לנצח. בכל מקצה, בכל קרב, בכל רגע. אם יפסיד, הכל בסדר; אם ינצח, זו הגשמת חלום; ואם פודיום, עוד יותר בסדר.
פודיומים הפעם יהיו בשעות שרוב עם ישראל ישן. זה יהיה שלהם ובשבילם. אותנו תעזבו בצד: בלאו הכי כל ארבע שנים אנחנו נזכרים בהם בין לה פמיליה לרוני לוי.
מה דעתך על הכתבה?