זה נגמר לפני שלוש שנים. דויד וייה ערך את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת ספרד בנסיבות המתסכלות ביותר. אלופת העולם דאז כבר הודחה בשלב הבתים בעקבות ההפסדים להולנד ולצ'ילה, בהם צפה החלוץ מהספסל. ויסנטה דל בוסקה נתן למחליפים לחגוג במפגש חסר החשיבות מול אוסטרליה, והמטרה של וייה היתה למצוא את הרשת פעמיים על מנת להגיע ל-60 שערים במדים האדומים.
מלך שערי ספרד בכל הזמנים הסתפק בכיבוש אחד ונעצר על 59, אבל האכזבה הגדולה היתה דווקא מספר המשחקים. הוא הגיע לטורניר עם 96 הופעות בינלאומיות, והיה בטוח ביכולתו להשלים לפחות 100. בפועל, פרש וייה עם 97 הופעות בלבד. הוא התרגש מאוד כאשר הוחלף, לא הצליח לעצור את הדמעות, ופרץ בבכי חסר מעצורים על הספסל. חבריו התקשו לנחם אותו, והמחזה היה קורע לב עבור האוהדים מסביב לעולם.
כי הרי אי אפשר שלא לאהוב את וייה. אפשר היה לשנוא את קבוצותיו ולהיות נגד נבחרת ספרד, אבל וייה הוא אליל אמיתי. צנוע, מחוייב, לא אנוכי. שחקן מוכשר באופן יוצא דופן שמעולם לא העמיד את עצמו מעל האחרים. הוא מעולם לא שכח את השורשים בספורטינג חיחון, וזה היה סוד הצלחתו במסלול המיוחד שלקח אותו לברצלונה דרך סראגוסה ו-ולנסיה, והביא אותו בסופו של דבר גם לעונת הבלתי נשכחת באתלטיקו מדריד (איתה לקח אליפות סנסציונית ב-2014). זה גם היה אקורד הסיום שלו בליגה הספרדית. עוד לפני גביע העולם הוא הודיע כי יעזוב לטובת ניו יורק סיטי, ויהפוך לשחקן הראשון בתולדות המועדון שהוקם מאפס.
דויד וייה חוגג בניו יורק. היה ונותר מקצוען (טוויטר)
לכן היה קשה עוד יותר לצפות בדמעותיו של וייה בברזיל. הוא לא נפרד רק מהנבחרת, אלא גם מהכדורגל האירופי. לא רבים ביבשת הישנה צופים במשחקי ה-MLS, ואחד החלוצים הטובים ביותר בתולדות ספרד הפך לסוג של שחקן עבר מבחינת מעריציו הרבים. למעשה, רבים מהכוכבים שנוסעים לעשות כסף בארצות הברית באמת מתאימים להגדרת "שחקן עבר" – אבל לא וייה. נהפוך הוא. "אל גואחה" היה ונשאר לא רק צעיר ברוחו, אלא גם מקצוען מושלם. בניגוד לאחרים, הוא נותן את המקסימום בכל רגע נתון. 18 שערים בעונתו הראשונה, 23 כיבושים בעונה שעברה, והעונה – בחלוף 26 משחקים בלבד – הוא כבר שם 19 כדורים ברשת. מלך השערים של MLS, עם כמעט מחצית מהכיבושים של ניו יורק סיטי.
התקופה האחרונה היתה פוריה במיוחד. הסקורר בן ה-35 הבקיע 11 פעמים ב-12 משחקים, כולל שלושער ב-2:3 בדרבי הגדול נגד ניו יורק רד בולס. וכך הגיע לו הפרס הגדול. כל ספרד נדהמה כאשר מאמן הנבחרת ז'ולן לופטגי זימן את הכוכב הוותיק לקראת המשחק הגורלי מול איטליה במוקדמות המונדיאל (שבת ב-21:45, שידור ישיר בספורט2). רבים זכרו את הפרישה, וכלל לא חשבו כי החזרה הזו אפשרית. ואולם, מי שראה את הדמעות ההן לפני שלוש שנים ידע שהקאמבק עשוי להיות רלוונטי. וייה לא רצה לפרוש כך. זה לא היה הסיום ההולם לקריירה כה מפוארת. לכן, כבר בדצמבר 2015 הוא הצהיר כי יהיה נכון לשקול את הנושא מחדש.
האמירה הזו חלפה אז מתחת לרדאר. עבור ויסנטה דל בוסקה, העבר שייך לעבר, והוא ממש לא התכוון לקרוא שוב לחלוץ לקראת אליפות אירופה. אריץ אדוריס, שהלך והשתבח כמו יין טוב בבילבאו, נסע ליורו 2016 על אף שהוא מבוגר מ-"אל גואחה" כמעט בשנה. אלא שזו בדיוק המצוקה אליה נחשף גם לופטגי. הסגל הספרדי עמוס בקשרים מעולים, אבל מה עם החלוצים? חוץ מאלבארו מוראטה, אין לו אופציות ראויות. דייגו קוסטה עסוק בנסיונו לארגן את הבריחה מצ'לסי, ובכל מקרה הקשרים שלו עם הנבחרת מעולם לא היו חזקים. פאקו אלקאסר, שהבטיח רבות בוולנסיה, הלך לאיבוד בברצלונה, וביזבז את כל האשראי. לכן בחר לופטגי להדהים את כולם. ומעבר לשיקולים המקצועיים, מי לא חולם לעבוד עם וייה? למאמן הנוכחי עוד לא היה כבוד כזה. אז עכשיו הוא אירגן זאת לעצמו.
וייה עם קוסטה באתלטיקו. אחד אגדה, על השני אי אפשר לסמוך (טוויטר)
התגובה היתה נרגשת. "בשנים האחרונות, תמיד היו לי פרפרים בבטן לפני פרסום הסגל הספרדי. חשבתי שאולי אתעורר ואראה את שמי ברשימה. גם אחרי הפרישה אחשוב על כך, כי אני אוהב את הנבחרת. אבל כן – ברור שהופתעתי. ידעתי שהמאמן ואנשי צוותו מגיעים בקביעות לניו יורק כדי לצפות במשחקים שלנו, ובכל זאת הופתעתי", אמר וייה. הוא חזק בשקיקה, רעב מגעגוע.
ואולי זה בדיוק האיש לו זקוקה ספרד כעת. אחרי תקופת הכשלונות שהחלה ב-2014, היא רוצה לחזור ולנצח, ולשם כך יש צורך בווינרים מוכחים. וייה הוא ווינר, ויש לו יכולת נפלאה להדביק בהתלהבותו את הסובבים. הוא רוצה עוד מונדיאל, ברוסיה ב-2018, על מנת לסיים את הקריירה הבינלאומית בטונים אחרים לגמרי, עם דמעות של אושר. הוא גם רוצה להגיע ל-100 משחקים ול-60 שערים. כל ספרד מחזיקה לו אצבעות. ושמישהו ינסה לעצור אותו.
מה דעתך על הכתבה?