"המדינה בדרך להיכבש": הפחד הגדול של אוהדי אנגליה

הם צועקים הכי חזק, שותים הכי הרבה, מתפארים בכמות עצומה של דגלים והנוכחות שלהם ברחובות וברכבות בולטת וצבעונית יותר מכולם. כמעט כמו בכל טורניר גדול, אוהדי נבחרת אנגליה הם אחת האטרקציות של יורו 2024 – בטח כשהנבחרת שלהם משחקת כדורגל כל כך לא אטרקטיבי ומה שקורה ביציע יותר מעניין מאשר על המגרש, אבל בכל הנוגע לעידוד ודחיפה באצטדיון עצמו בזמן המשחק, קצת התאכזבתי.

יכול להיות שמחירי הכרטיסים הובילו רק את האוהדים המבוססים יותר מבחינה כלכלית להגיע ולדחוף את הנבחרת בגרמניה, אבל גם מהם אפשר היה לצפות ליותר. ב"בפלייליסט" האנגלי יש 3-4 שירים מוכרים שהפכו ללהיטים בטורנירים האחרונים, אלא שהם חזרו על עצמם לאורך 120 הדקות ובדרך כלל לא סחפו יותר מחצי יציע. לרוב, השירה התגברה אחרי מהלכים טובים של אנגליה או מומנטום חיובי. כלומר, השחקנים סחפו את הקהל ולא להפך. שלא תבינו לא נכון, הם חיים את המשחק ואוהבים מאוד את המולדת, אבל אם אתם מתכננים להגיע למשחק של שלושת האריות ומצפים לאווירה שמזכירה את ארגנטינה, סרביה וטורקיה – זה רחוק כמו נסיעה ברכבת מדיסלדורף ללייפציג (אין סיכוי, הזמנתי טיסה).

להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן

כהרגלי מאז שאני בגרמניה, ניצלתי את הזמן ושוחחתי ארוכות עם אוהדים לפני ואחרי המשחק. אחד מהם הפתיע וטען ש"הארי קיין נחלש בגרמניה, יותר מדי קל לו שם", אחר היה בטוח במאה אחוז ש"זה הטורניר האחרון של סאות'גייט, לא משנה איך הוא יסתיים", שלישי לא התכחש לכך ש"אנחנו משחקים כדורגל מחורבן וסביר להניח שנפסיד לשוויץ, אבל עכשיו יש לנו רגע לשמוח" ורביעי הסביר איך קול פאלמר, שזכה לתשואות בדציבלים של הבקעת שער ניצחון כשעלה להתחמם, הפך לחביב הקהל: "אין בו פחד. הוא לא שם זי* על אף אחד וכל הזמן רוצה את הכדור. אנחנו מזדהים עם הגישה שלו וצריכים אותו על המגרש".

ויש את גיבור ההווה והעתיד של הנבחרת, ג'וד בלינגהאם, ששוב הוכיח שהוא קורץ מחומר אחר והופיע במאני טיים, והפעם גם סיפק ביצוע שכמעט בוודאות שווה זכייה בשער הטורניר. "כשג'וד משחק בקבוצה שלך, אסור לעולם לצאת לפני שריקת הסיום!", הבהיר בכעס אחד האוהדים שהתרגז מכך שלא מעט אנגלים מיהרו לנטוש את האצטדיון עוד לפני שריקת הסיום בשביל לברוח לפני שהיציאה מהפלטינס ארנה הופכת לסיר לחץ מבעבע.

לסיום, אי אפשר בלי המצב הקשה בארץ והימים המורכבים שכולנו עוברים. כשסיפרתי לשני אוהדים אנגלים שאני ישראלי, הופתעתי לגלות עד כמה הם בקיאים במתרחש בשדרות ובמטולה. הם ידעו לספר לי על כל זוועה שביצע חמאס בשבת השחורה והביעו הזדהות ותמיכה מוחלטת בישראל. אחרי שלושה ימים שאני מסתובב בגרמניה ומשוחח עם אוהדים ממדינות שונות, לראשונה הרגשתי נינוח כמו שאני מדבר עם שני חברים מהבית ולא עם אוהדים ממדינה זרה, שניזונים מפייק ניוז ברשתות החברתיות ותקשורת שלא תמיד (בלשון המעטה) מאמצת את הזווית הישראלית.

לאחר ששוחחנו במשך מספר דקות על המצב העגום בישראל בימים האלה, הם סיפרו לי ש"ערים רבות באנגליה, ביניהן ברמינגהאם ולידס, נשטפו על ידי פליטים" ושהם "מודאגים ומרגישים שהמדינה בדרך להיכבש". כששאלתי מה דעתם של המקומיים, שידועים כפטריוטים נלהבים, הם הסבירו ש"אי אפשר לצאת לרחובות ולהתנגד, כי התקשורת מיד מסמנת את המפגינים כגזענים, חוליגנים וכאנשי ימין קיצוני". המבוגר מבין השניים התפרץ ומיהר לספר ש"בקצב הזה, עוד 30 שנה יהיו באנגליה יותר פליטים מאשר אנגלים".