הסרייה A איבדה ברבות השנים את הקסם שלה בעיני אוהד הכדורגל הישראלי. אי שם בשנות ה-90 הליגה האיטלקית הייתה ה-ליגה בקרב חובבי הכדורגל: כוכבי על שיחקו בליגה המקומית, המונדיאל שוחק בארץ המגף, וכל ההילה הייתה שלהם.
מאז, המגף הוחלף בהרבה מאוד ליגות, כשכל אחת מהן לקחה את התהילה לזמן מסוים בעיני הישראלי. כמובן שתמיד היה קשר למקום שבו הליגיונרים שיחקו. בפעם האחרונה שהיה לנו שחקן משמעותי בליגה האיטלקית — כזה שבאמת בונים עליו, דורשים ממנו ומשקיעים בו — זה היה מזמן.
הכי משמעותי היה כמובן טל בנין. שלוש עונות בברשיה. רבים לא זוכרים, אבל בנין היה חלק מקבוצה שירדה ליגה, ובעונה השלישית היה מהמצטיינים שהעלו אותה חזרה לליגה האיטלקית הבכירה. יונתן כהן שיחק בליגה השנייה, דור פרץ הספיק לבשל פעם אחת בוונציה, שגם היא, כמו ברשיה, ירדה ליגה.
ערן זהבי נרכש תמורת 2.5 מיליון יורו בקול תרועה רמה, וגם זה הסתיים בקול ענות חלושה, עם שער אחד זכור לחיבורים וקאמבק לליגה הישראלית.
האחרון שיצא עם חלומות גדולים היה סוף פודגוראנו, שעבר כנער מתבגר לרומא, אך לא זכה לקבל הזדמנות אמיתית וחזר הביתה לחיפה.
עכשיו מתרחשת לנגד עינינו היסטוריה: לא ישראלי אחד, אלא שניים, ועל שניהם בונים כמי שיובילו את הקבוצה לחוף מבטחים — לצ'ה ופיורנטינה. עומרי גאנדלמן ומנור סולומון, שניים שצריכים להשאיר את הקבוצות שלהם בליגה.
אצל סולומון זה התחיל משוגע לגמרי: משחק ראשון, חצי בישול שהוביל לניצחון. כשמנור הגיע לפיורנטינה היו לה תשע נקודות ב-17 מחזורים. מאז חלפו ארבעה מחזורים והקבוצה צברה שמונה נקודות. לסולומון יש חלק בזה. מה שלא עבד בוויאריאל עובד מצוין בפירנצה. לאט לאט הוא מקבל את המקום בהרכב, וכשאני אומר לאט לאט — זה כדי שהצוות הרפואי ישמור על הילד שלנו, שקצת נוטה להיפצע, ואנחנו צריכים אותו כשיר למרץ, לפתיחת המרוץ ליורו 2028.
סולומון מושאל, וחצי עונה טובה שכוללת הישארות תוביל את פיורנטינה כנראה גם לרכוש אותו מטוטנהאם, וסוף סוף יהיה למנור בית משלו.
אצל גאנדלמן הסיפור דומה אך שונה. אם מנור הובא כדי לשקם את הקריירה ולהחיות אותה מחדש, אצל עומרי המצב הפוך. הוא מגיע בשיאו מליגה קשה ולא מספיק מוערכת — ליגה שבה הוא הצליח לעשות פלאים מעמדה שממנה לא כובשים הרבה שערים.
היום קבוצות מחפשות מי שייתן שערים ממקומות לא צפויים. את החלוצים מכירים, את הווינגרים סוגרים, מספרי ה-10 כבר די נעלמים מהעולם — ואז מגיע אחד כמו גאנדלמן, שעם חוש שערים מפותח למדי מוצא את השטחים ברחבה. אף אחד לא שומר עליו, והוא כובש, וכובש, וכובש.
אי אפשר להתעלם מהמספרים שלו, שממש לא מתאימים לשחקן בעמדה שלו. יש לו עמדה אפורה — והוא הפך אותה לאפורה בוהקת. משחק ראש מצוין, פיזיות שמתאימה מאוד לליגה האיטלקית (מי היה מאמין שנאמר את זה על שחקן ישראלי), והוא בהחלט האקס פקטור של הקבוצה: זה שלא לוקחים אותו בחשבון, אבל הוא כל פעם מפתיע מחדש.
לאלמוג כהן הייתה עונה כזו בבונדסליגה עם שמונה שערים, דור פרץ הפך את זה למקצוע בליגה שלנו, ועכשיו תורו של גאנדלמן. ארבעה-חמישה שערים עד סוף העונה, והוא כבר יהיה מי שיירשם לזכותו חלק גדול מההישארות של לצ'ה.
אז כן, הכדורגלן הישראלי שוב נאבק על חיי קבוצתו בליגה האיטלקית, ושוב מנסה לבנות או לשקם קריירה בליגה היחידה שבה אף ישראלי לא באמת הצליח.
הערב (שבת) שניהם ישחקו: סולומון יפגוש את קליארי בקרב תחתית חשוב מאוד, עם המומנטום הכי טוב של הקבוצה שלו העונה. ניצחון ירחיק אותם מעט מהתחתית ויכניס את קליארי לקלחת הרותחת.
לצ'ה תתמודד במשחק קשה מול לאציו המידרדרת, אבל ללצ'ה יש ארבעה הפסדים רצופים והיא כבר שכחה איך נראה ניצחון בליגה.
אולי בסוף זה יהיה מנור על חשבון עומרי, או להפך, אבל אולי שניהם ישרדו בליגה — וסוף סוף נוכל לומר שיש לנו ישראלים מצליחים בליגה הכי קשה שיש.
מה דעתך על הכתבה?