שניות ספורות לאחר סיום סדרת גמר הפלייאוף, בשבוע שעבר, התחיל רגב פנאן להבין באמת כמה קיצונית הסיטואציה שאליה נקלע. "עוד לא עברה דקה מסוף המשחק, ומיד ווייד בולדווין ובונזי קולסון רצו אליי וחיבקו אותי. 'אנחנו יודעים הכל', הם לחשו לי, 'והניצחון הזה הוא בשבילך'. זה הדהים אותי. לפני רגע הם זכו באליפות הראשונה בחיים שלהם, וזה הדבר שהם חשבו עליו".
פנאן (41), מאמן הכושר של מכבי תל אביב, הפך לסמל של הסערות, האלימות והכיעור שליוו את שלושת הדרבים מול הפועל תל אביב בשבועיים האחרונים. השירים על מותו של אביו מוני פנאן ז"ל ותנועות החניקה של חלק מהקהל האדום, שנועדו לדמות ולהזכיר את האופן שבו התאבד, אינם חדשים והפכו כבר לחלק מהנוף במפגשים בין שתי היריבות המושבעות; ובכל זאת, הפעם משהו היה שונה, וולגרי וקיצוני יותר.
– מה בעצם השתנה?
"זה באמת לא דבר חדש, ולצערי אני חווה את זה כבר הרבה שנים, אבל הפרופיל והווליום התגברו וגדלו. כל הסדרה הזאת הייתה הרבה יותר קיצונית ואלימה מילולית. פעם זה היה קומץ של 50 איש, והיום אתה נכנס לדרייב אין וכמעט יציע שלם שר לך וקורא, ועושה סימני שחיטה וחניקה, ואז מצטרפים עוד אנשים מהיציע שליד"…
– זה הורגש גם בתוך הקבוצה פנימה?
"אני לא יודע מה היה השיח בין השחקנים לבין עצמם, כי לפני דרבי אני תמיד מוריד פרופיל. אני לא אלך לשחקן ואדבר איתו על חשיבות המשחק, כי אני יודע שבמצבים האלה אני מלחיץ מדי. בשבילי, דרבי זה לא דבר רגיל, ולא רק בגמר הפלייאוף. אז אני לוקח צעד לאחור, ועושה את העבודה שלי.
"כל השבוע הזה היה משהו אחר. אתה חוזר הביתה מאימון, רוצה לנקות קצת את הראש מהדרבי ומהכדורסל, ולא באמת יכול. אתה מדליק טלוויזיה ובערוץ 8 יש את 'האגרוף'. זה מטען כבד, ולא רק אני חוויתי אותו. שחקנים – ישראלים וזרים – סיפרו לי שהם לא אכלו ולא ישנו. בבוקר האחרון, רומן סורקין בא לאימון הקליעות עם שיער מבולגן אפילו יותר מהרגיל, וסיפר לי שלא הצליח לישון. גם ג'ון דיברתולומיאו סיפר אותו דבר. אז כנראה זה חילחל גם אליהם".
– מה אוהדי הפועל רוצים ממך?
"אני מתאר לעצמי שהם רואים בי צאצא של מוני שממשיך את דרכו, ובעיניהם הם פותרים איזשהו עוול שנעשה. ברור שהם לא אוהבים אותי, וגם אני לא אוהב אותם. ההבדל הוא שאני לא עושה את הדברים שהם עושים".
– היו טענות שמעשים כאלה ואחרים הם "מאורגנים". הקריאות נגדך מאורגנות על ידי המועדון עצמו?
"לא. חד משמעית, לא. לדעתי יש שם בקהל תרבות כזאת, לבוא לדרבי ולשיר לשמעון מזרחי תתאבד, או לגיא פניני למות בגז, או להגיד לרגב אבא מת ולסמן סימני תלייה. זה חלק מההווי של האנשים האלה. לא כולם, כמובן. אני רוצה להאמין שהרוב הוא שפוי. זה בסדר שהם שונאים את מכבי ואותי. יש קללות 'רגילות', שהן לא סבבה, אבל לגיטימיות במסגרת השנאה הספורטיבית. לא על זה אנחנו מדברים".
– אפשר לפתור את הבעיות האלה?
"אני בסך הכל מאמן כושר, קטונתי מלפתור את בעיות האלימות במזרח התיכון. ברוח הדברים כרגע, אני לא רואה פתרון. אם אחד הצדדים ירצה קצת להשתנות ולהירגע, אז כן, אבל זה כל כך לא בכיוון. זה רק הולך ומחמיר. דני פדרמן אמר דברי טעם, מישהו צריך להרים את הכפפה ולהושיב את כל הצדדים יחד בחדר. לא חייבים להגיע להסכמות, אבל מעצם העובדה שייפגשו, זה כבר ייתן משהו. חייבים להנמיך את הלהבות".
– וכדי להנמיך את הלהבות, היית מסוגל לשבת עם יו"ר הפועל, רמי כהן?
"שאלה מורכבת. ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים בעבר דרך שליחים, ופעם אחת אפילו באופן ישיר. לפני עשר שנים בערך, אוהד של הפועל העלה תמונה מהקבר של אבא, ומתחתיה כיתוב 'איפה אבא של רגב'. שלחו לי את זה, והתקשרתי לרמי. השיחה הייתה בסדר, אבל הוא אמר משהו שלא התחברתי אליו. 'אתה צודק וזה לא בסדר, ואעשה הכל כדי להעלים את זה, אבל גם לאוהדים שלנו יש זכות ביטוי'. זו זכות ביטוי? חשבתי לעצמי שיש כאן בעיה בקונספציה.
"בהפסקת המחצית של הדרבי האחרון בדרייב אין, עמדתי מתחת לסל וחיכיתי לשחקנים שלי, ובפעם הראשונה הוא נעמד שם בגופו, ביני לבין הקהל. אני רוצה להאמין שהוא בא לשמור עליי. אבל כשהוא עמד שם וחצץ, שני אנשי מדיה של הפועל באו לפרצוף שלי וצילמו אותי, כאילו חיכו שאני אגיב כדי לתפוס אותי בשעת מעשה. אז אוקיי, אל תעזרו לי, אבל אל תנסו אותי להוציא אותי לא בסדר".
– עמדת שם במשך דקות ארוכות, עם הפנים ליציע, והסתכלת על האנשים שקיללו אותך. למה?
"בצעירותי, האינסטינקט שלי היה להתסובב אליהם ולענות, 'שב בשקט', 'סתום ת'פה'. הייתי רץ לשופט, למשקיף, לאורי שלף ז"ל, וצועק 'תעשו משהו, תעצרו את זה איכשהו'. זה לא עזר, אבל כשאורי היה שם, לפחות הרגשתי שיש כתובת, שיש עם מי לדבר. היום אין עם מי לדבר.
"למה הייתי שם? אמרתי לעצמי שאני חייב להסתכל להם בעיניים, ואולי זה יגרום לחלק מהם להבין ולהפסיק. אולי אני אזהה מישהו, והוא יחייך ויגיד לי 'עזוב, זה סתם בצחוק'. הייתה לי תקווה שמשהו יתהפך פתאום. אבל לא, זה רק הטריף אותם. האנשים של הפועל אמרו שאני מתסיס. אם ארצה להתסיס, אני יודע איך, כי אני חי כבר שנים במגרשים".
– יש לך חברים בהפועל תל אביב?
"כן, ואפילו לא מעט. מאמן הכושר אנדראה קבאלרי הוא חבר טוב, מקצוען אמיתי. את בר טימור אני מאוד אוהב, עידן זלמנסון עבר איתי לא מעט, עידן פלדה היה אחד המאמנים הראשונים שעבדתי איתם. גם עם דני פרנקו עברתי דרך יפה בנבחרות הצעירות, ויש בינינו חיבור טוב".
– בנו של דוד ליפשיץ צולם בתנועת החניקה והתנצל בטוויטר. קיבלת את הסליחה שלו?
"אני מקבל את זה שהוא יודע שטעה. לבוא ולהגיד שהוא לא ידע את ההשלכות? אני לא בטוח. הסתמסתי קצת איתו ועם אבא שלו. הוא התנצל בפניי. אני יכול להעריך מישהו שיכול להוריד את הראש ולהודות בטעות. גם אני הייתי צעיר ועשיתי שטויות. אני לא מסכים עם זה, אבל איזה אדם אהיה אם מישהו בא ואומר סליחה, ואני לא אקבל?".
– אז יש בסיס לאופטימיות?
"בגלל שמישהו ביקש סליחה? לא. יש אנשים שבאים למגרש מסיבות לא נכונות, וזה לא משנה מה נעשה. הם לא באים מהסיבה שאתה בא, או אני בא, או אוהד הפועל אמיתי ושפוי בא. יש כאלה שבאים ומתדלקים את עצמם באלכוהול ולפעמים גם בסמים, ובאים להתפרק ולפרוק את התסכולים שלהם. האנשים האלה לא צריכים להיות בשום מגרש. הקבוצות לא יכולות ליצור את התיעדוף הזה. ברגע שמישהו עושה משהו בסגנון הזה, שיוציאו אותו החוצה".
– אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה נתקלת בקריאות מהסוג הזה?
"בטח. ב-2004 שיחקתי במכבי רמת גן, כבר ירדנו ליגה, והיה לנו משחק באוסישקין. עמדנו על המגרש אחרי הצגת השחקנים, והתחילו לשיר 'רגב פנאן הוא נרקומן, אבא שלו חולה סרטן'. אני לא אשכח את המילים. זה היכה בי. לא הבנתי מה קשור… במהלך המשחק זה החריף. ישבתי על הספסל ובכיתי. הם הובילו ב-30 הפרש, והמאמן ישראל לב לא הכניס אותי. הוא אמר לי אחר כך שהוא רצה לשמור עליי".
– הקריאות האלה עדיין משפיעות עליך כמו בהתחלה?
"זה לא משהו שאפשר להתרגל אליו. זה כואב לך, ממש פיזית. אתה מרגיש שיותר קשה לך לתפקד, הגוף כבד, אתה יותר קפוץ, הכל נורא דרמטי. זה מפריע לפוקוס, וזה נהיה סוג של עבודה עצמית. יש לנו פסיכולוג בקבוצה שעוזר. אני מדבר עם המאמנים ועם המשפחה שלי, ועם עמי ביטון שהוא החבר הכי קרוב שלי. אני לא מרגיש לבד, אבל כשזה קורה, אתה חושב לעצמך, מי יכול להבין אותי… אולי רק שמעון, פניני ועמי".
– וכשאתה נמצא במצבים האלה, אתה מדבר לאבא שלך?
"כן. אני חושב לעצמי 'תעשה לי טובה, רק אל תיתן לי לצאת מפה עם הפסד'".
– מה הוא היה עושה במצב כזה?
"הוא היה מגיב. מנהל יכול להרשות לעצמו להיות פחות מאופק, ובוא נגיד שאבא היה טמפרמנט".
– אתה עוד עולה לקבר שלו?
"פעם בשנה, באזכרה. בהתחלה הייתי עולה כמעט בכל יום. זה היה חלק מהשגרה שלי, אבל באיזשהו שלב כבר שחררתי. זה היה כבד על בחור צעיר שמנסה להתניע מחדש את החיים שלו. ועדיין, אני נושא אותי איתי תמיד. אני חי כל יום כל היום בהיכל, התמונות שלו נמצאות כאן, ואני כל הזמן מרגיש אותו ונזכר בסיטואציות מהחיים איתו".
– זה מה שהופך את הדרבי לקשה יותר?
"כן, זה חלק מהקושי. הדרבי מציף את האובדן על סטרואידים, ומחזיר את הזיכרונות בווריאציה הרעה שלהם. הכל הופך להיות עצוב יותר".
– כל ההתרחשות חדרה אליך הביתה?
"לפני כל דרבי אני משתבלל לתוך עצמי, ואני יותר שקט. גם ההתנהלות שלי בבית היא אחרת, אני יותר מרוכז בעצמי. הילדים נותנים לי אסקפיזם. הם עוד קטנים מכדי להבין הכל, ולצערי יום אחד הם עוד יבינו. הם לא ספגו כלום, ואני מתאר לעצמי שמתישהו זה יגיע. הבת הגדולה שלי בת 12, והתחלנו לדבר בהדרגה על מה שקרה לאבא. דן שמיר עבר סיפור דומה לשלי, ושאלתי אותו איך מתווכים דבר כזה. הוא אמר שחייבים להיצמד לאמת ולא לספר סיפורים".
– גור שלף יצא להגנתך בפוסט ברשתות החברתיות, ואמר שלא היה רוצה שאוהדי מכבי ישירו לו דברים דומים על אחיו אורי. ואז עלה תיעוד של שירים כאלה.
"לא שמעתי ששרו את הדבר הזה לאורי, ואם הייתי נתקל בזה, הייתי מיד עושה לזה סוף. יום לפני המשחק האחרון, הייתה לי שיחה עם עידן פלדה, ולמחרת, כשהיינו על המגרש, שמעתי מישהו מקלל אותו. הוא סימן לי 'אתה רואה, זה לא רק אצלנו'. מיד חציתי את המגרש, באתי אליו וחיבקתי אותו. לא באיזה קטע אבירי או משהו, אבל חשבתי שאם יראו את זה, אולי ישחררו ממנו".
– ובכלל, גם ביד אליהו נעשו פעולות מכוערות מצד אוהדים של מכבי.
"אני לא בעד השתוללות קיצונית של אף אחד מהצדדים. קללות וצעקות הן חלק מהספורט, אבל יש קווים אדומים שנחצים אצל הקומץ האדום ביציעי האולטראס. אני לא חושב שיש בכלל מקום להשוואה בין מה שקורה בדרייב אין ומה שקורה בהיכל מנורה, אבל בסדרה הזו שני הצדדים היו יותר אמוציונליים מבדרך כלל".
– שתי דקות לסיום המשחק האחרון, הפועל רצה ל-0:17, עולה ליתרון ומחזיקה בכדור. מה קרה בתוכך באותם רגעים?
"אלה היו רגעים מאוד לא טובים. לאורך כל הימים האלה דקלמתי לעצמי 'רק לא להיות בצד הלא נכון של ההיסטוריה, רק לא להיות בצד הלא נכון של ההיסטוריה'. התחלתי לחשוב איך אני יוצא מההיכל. הבנתי מה הולך להיות, וחשבתי שניאלץ להישאר שם עד 4 לפנות בוקר. אבל זו מחשבה של מכביסט, שמעבר להפסד האליפות מבין שהולך לקרות פה משהו רע שאסור שיקרה במשמרת שלנו".
– בטקס הזכייה, דיברתולומיאו קרא לך להניף איתו את צלחת האליפות.
"זה היה אחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלי. אני לא יודע כמה מאמני כושר זכו להניף צלחת או גביע, ועוד עם קפטן שהוא סמל. ראיתי וחוויתי אליפויות, בתור הבן של מוני, בתור שחקן וגם בתור מאמן כושר, וזה משהו שאקח איתי. זה היה מדהים. לא פחות".
"טוב מה, זה ראיון עצוב? זכיתי באליפות", מעיר פנאן. בשבוע שעבר הוא סגר עשר עונות כמאמן הכושר של מכבי תל אביב, ובמהלך העשור הזה עבר לא מעט: הצלחות לצד כישלונות, פציעות וגדודי שחקנים ומאמנים שבאו והלכו. "כששחקן נפצע והוא לא כשיר לעלות למגרש, זה מרעיד את עולמו ואני לוקח את זה באופן אישי. בכל פעם שדבר כזה קורה, אני מנסה לראות איפה לא הייתי בסדר, ואם היינו יכולים לפצות או למזער את זה או להקטין את הסיכויים. יש פציעות שבהן מישהו מקבל מכה ביד, כמו אלכס פוית'רס, ולא משנה מה תעשה. שחקנים באים עם תחלואי הגוף שלהם, אחרי לא מעט עומס שעברו. אם תכניס כל אחד מהם ל-MRI, 95% לא ייצאו נקיים לגמרי".
– הייתה טענה לאורך השנים ששחקנים במכבי נפצעים יותר, ואולי זה קשור בך.
"היו, עדיין יש, ואני מאמין שגם יהיו שיטענו דברים כאלה. לא שופטים מאמן כושר לפי מספר הפציעות. זה הרבה יותר גדול מזה. פעם הייתי בהרצאה ומישהו מהקהל שאל אותי למה במכבי נפצעים יותר מבכל קבוצה אחרת בישראל. עשינו חישוב יחד: אנחנו מופיעים ב-90-80 משחקים בעונה, וקבוצות שלא משתתפות במפעל אירופי מגיעות ל-40-30. לפעמים אתה מוצא את עצמך במצב שיש לך משחק בית עם מילאנו ביום שלישי, משחק חוץ בברצלונה בחמישי, ודרבי בשבת. אתה יושב מהצד ומבין שלא משנה מה יהיה כאן, לשחקנים שלך לא יהיו רגליים למשחק השלישי… אתה בא למשחק יורוליג, והקבוצה היריבה מופיעה בלי שלושה או ארבעה שחקנים. זה אתגר מטורף ועבודה שלא נגמרת, ואנחנו עומדים בזה".
– אתה כל הזמן עסוק בטאבלט במהלך המשחק, ומדבר לא מעט עם המאמן.
"אני מקיש נתונים פיזיים בזמן אמת, בודק כמה זמן כל שחקן נמצא על המגרש בלייב. התיאום עם המאמן הוא הדבר הכי חשוב מבחינתי. בגלל העומסים הקיצוניים, המאמנים מבינים שחלק ענק בעבודה שלהם הולך לצד הפיזי. לעודד קטש יש גישה קיצונית בצד שמתחשב, מבין וסומך, והוא אומר שמבחינתו, מאמן הכושר חשוב למועדון בדיוק כמו המאמן הראשי. הוא גם פועל ככה. כשאוסטין הולינס סבל מהברך והיה במצב לא טוב, ראית שהוא מסתכל עליו במבט כואב ומזדהה".
– מה אתה מוכן לעשות כדי שלורנזו בראון ינוח הקיץ ולא יופיע עם נבחרת ספרד בגביע העולם?
"אני מוכן לתרום משכורת", מחייך פנאן. "יש שלבים בבניית כושר ועומס על שחקן, וברגע שאתה לוקח לו את אחד השלבים, הוא לא יהיה באמת מוכן ומאושש. בגלל שיש דיסוננס בין היורוליג לפיב"א, אתה עסוק במהלך העונה בדברים שהיו צריכים להיפתר בקיץ. לורנזו הוא שחקן חשוב מאוד בקבוצה, ואתה מצפה ממנו לתת 30 דקות לפחות בכל משחק חשוב. לתת לו יומיים חופש? זה לא יעזור כלום. צריך לתת לו שבועיים להתנתק מכדורסל, להיות עם המשפחה, לנוח. זה לא רק עניין פיזי. בקורונה הבינו ששחקנים לא היו מסוגלים לשחק בגלל הסטרס הנפשי. מבחינתי, הוא חייב קיץ כדי לאושש את הגוף, וגם דיברנו על זה שאטוס אליו לארה"ב כדי לעזור לו".
