"עדות מזעזעת מישראל: 'חבר שלי חטף שלושה כדורים והתחזה למת במשך שלוש שעות וחצי כדי לחיות'", זו הייתה הבוקר (שישי) הכותרת הראשית באתר הספורט הגדול ביוון, "גאזטה".
לקראת משחק היורוליג הטעון והרגיש בין פנאתינייקוס למכבי תל אביב, הערב (שישי, 21:15) באתונה, קיים ראש דסק הכדורסל ב"גאזטה" אדוניס קלקאבוראס ריאיון עם מקבילו בספורט1 אהרל'ה ויסברג, ובמסגרתו ביקש ללמוד מקרוב ולפרטים על החיים שהשתנו בישראל מאז פרוץ המלחמה, ועל הסיפורים האישיים והתמודדותם של הילדים עם המציאות הטרגית.
לפניכם תרגום מלא של הכתבה:
בלוח השנה היהודי, ה-7 באוקטובר היה חג של שמחה, והפעם נפל גם על שבת. לעמיתי בן ה-42, שאיתו נפגשתי ועבדנו יחד לא מעט פעמים באואקה, בהיכל השלום והאחווה, בתל אביב וגם בהרבה פיינל פורים, אותו בוקר דרמטי החל כהתעוררות טיפוסית של שבת.
"קמתי בסביבות 8:30 והתכוננתי לקחת את בתי לתנועת הנוער, שם היא קבעה להיפגש עם חברותיה. אבל ברגע שיצאנו מהבית, שמענו מרחוק פיצוצים של רקטות נופלות או מיורטות, ומיד הבנו שמשהו לא בסדר. לפני שהספקתי לברר מה קורה, ראיתי חבר שלי רץ מודאג מאוד כי הוא קיבל הודעה להתייצב לצבא. לא הייתי צריך יותר כלום. מיד הסתובבתי ולקחתי את הבת שלי הביתה", מספר אהרל'ה, שגר בעיר קטנה (מודיעין) ליד נמל התעופה הבינלאומי בן גוריון, הממוקם במרכז ישראל, באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים.
"האזעקה לא הופעלה באותם רגעים בעיר שלנו, אז אני לא יכול לומר שנבהלנו במיוחד. ברגע שהיא מופעלת, יש לנו 90 שניות להגיע למקלט, אבל פרק הזמן הזה מצטמצם בהתאם למיקום, ובערים אחרות יש 15 שניות ואפילו פחות. למרות השקט היחסי רצלנו, לא הייתה לי הרגשה טובה בכלל… ברגע שהגענו הביתה, החדשות הרעות התחילו להציף את הטלפונים הניידים ונחרדנו. הילדים כנראה ראו והבינו את התקשורת המקודדת ביני לבין אשתי, וכל הזמן שאלו מה קורה", מוסיף הקולגה המנוסה, שמאז מנסה לאסוף את השברים ולמצוא כוח לפרנס את משפחתו.
"אין מילים לתאר את האופן שבו השתנו חיי היומיום של כולנו בישראל. הדור שלי גדל עם סיכוי למלחמה בכל עת, אבל אין תקדים למה שאנחנו חווים בשבועיים האחרונים. אין משפחה במדינה שלנו שלא נפגעה ולא אבלה על קורבנות של התקפות חמאס", מגלה העיתונאי הישראלי בשיחה מירושלים, לשם נסע לנחם את המורה בבית הספר של בנו וקרוביה.
"אחיה של המורה היה רופא במחלקת הילדים בבאר שבע, ויומיים לאחר הפיגוע יצא עם צוותי ההצלה לשדרות לטפל בפצועים. לרוע המזל, הוא נורה למוות על ידי אנשי קומנדו מוסתרים של חמאס שהמתינו להגעת הכוחות הישראליים", הוא מסביר בקול רועד.
"ברגע שאצא מכאן, אני הולך לבית החולים לבקר חבר שלי, עורך דין, שחייו ניצלו בנס. הוא הותקף בירי על ידי רוכבי אופנוע בעת שנסע, ואז חיכתה לו קבוצת מחבלים נוספת שירתה בו מקרוב. בניסיונו להתחמק מהם הוא נמלא עם מכוניתו לשדות, וחטף שלושה כדורים. הוא יצא מהרכב, והתמוטט על האדמה, ובמשך שלוש שעות וחצי נאלץ להעמיד פני מת כדי לחיות. הוא היה אמיץ, לאחר שחבש את פצעיו, ובמקביל שלח את מיקומו והודיע לאנשים. למזלי הוא שרד ויהיה בסדר. אין אדם שאני מכיר שאינו קשור לאיזו טרגדיה. העורך הקודם שלי בעיתון 'מעריב' איבד שני גיסים, ולא יודע את מקום הימצאם של שמונה מקרובי משפחתו, שכנראה נחטפו לעזה.
"תמיד ידענו שיש לנו עסק עם טרוריסטים, ולא כל הפלסטינים הם כאלה. הממשלות שלנו תמיד ניסו לקנות שתיקה, ואף אחד לא ציפה שנגיע לנקודה של רצח המוני כל כך קשה. רבים אומרים שחמאס הוא כמו דאעש, אבל האמת היא שהם גרועים יותר מהנאצים. נתנו להם להתקיים בשלום במשך 18 שנים והם השתמשו בעושר הגדל שלהם כדי להתחמש ולהכין את ההתקפה. הם מסתתרים מאחורי ילדים ואזרחים, ומשתמשים בבתי חולים, בתי ספר וגני ילדים כבסיסים לפעילות טרור. כל העולם הבין עכשיו מי הוא חמאס, ולכן הוא חייב להיעלם. זה לא מקרי שארה"ב ובריטניה שולחות לכאן תגבורת, כי הן מבינות שאיראן עומדת מאחורי כל זה", הוא טוען, ובמקביל מבקר את חוסר המוכנות של הממשלה לנוכח מכה כה חזקה נגד העם הישראלי.
אני שואל את ויסברג על דעת הקהל בישראל, על המצב במדינה בכלל ובשירותים החשאיים בפרט, ועל אי מניעת הפיגוע שעלה בחייהם של חפים מפשע רבים כל כך. "בינתיים יש ממשלת אחדות זמנית, וכשכל זה ייגמר הממשלה כנראה תיפול או תתפטר. האחריות שלה עצומה והכעס של האזרחים בא לידי ביטוי כמעט בכל הביקורים של פוליטיקאים בבתי חולים. ברור שהפיגוע הזה תוכנן במשך חודשים, אם לא שנים, בזמן שאנחנו ישנו", הוא עונה והזעם ניכר בטון דיבורו.
עד כמה שזה קשה, הדיון אינו יכול אלא לכלול את השקפתו של ישראלי ממוצע על מערכת היחסים של חמאס עם הפת"ח, שנחשב פחות קיצוני. "אין הסכמה בין שני הארגונים. מאחר שהמימון של חמאס בכספים מחו"ל ניפח את חשבונותיו, הוא הבוס המוחלט, ולכוונותיו אין שום קשר למו"מ ולשלום, אלא להנצחת השנאה. הדבר הנורא מכל הוא שהמפלצת הזו גדלה בזמן שישראל סיפקה לעזה כסף, חשמל ומים".
אחד החלקים הקשים ביותר הוא התשובות לשאלות הגיוניות של ילדים. בכלל, הילדים שנולדו בישראל לומדים מגיל צעיר מאוד שהגנה במקלטים היא כמעט חלק מחיי היום יום. "בכל הבתים שנבנו ב-25 השנים האחרונות יש מקלט, אז כולם יודעים שכשהאזעקה יוצאת הם צריכים ללכת לשם ליתר ביטחון. בתי הבכורה, בת 13, ישנה רק שם כבר שבועיים. הילדים הקטנים שלי שואלים ומבינים שמשהו קורה, ואנחנו מנסים להסביר להם את המציאות בלי שיפחדו. הבן שלי, בן 7, תוהה למה הוא לא הולך לבית ספר ולאימון כדורגל… הוא אומר לי 'אבא, בוא נלך לשחק, ואם תהיה אזעקה תרים אותי ונרוץ הביתה'. מה אני אמור לענות לו? לפחות אנחנו מנסים להזמין חברים ולהעמיד פנים שאנחנו נהנים. הבת שלי חגגה בשבוע שעבר יום הולדת לחברה, והן ישבו במקלט עם העוגה. הסיפור הזה ייקח זמן, כמה שבועות או חודשים, כי אחרי טבח כזה אין לנו פתרון אחר ואנחנו מתכוננים למלחמה", מדגיש "אהרלוס", כך הוא אוהב להציג את עצמו בשל אהבתו הגדולה ליוון ולפנאתינייקוס.
ביקשתי מוויסברג לתאר את האווירה בתוך מכבי תל אביב, שאחרי דחיית המשחק שלה במילאנו חזרה לפעילות תחרותית מול ולנסיה (הפסידה 75:66) ונמצאת באתונה למשחק הערב מול פאו. "כל מה שקורה מזכיר לי את 1991, כשהייתי בן 10, ובמשך כחודשיים מכבי שיחקה בחו"ל והזרים נשארו בציריך. האמריקאים גרו שם בקביעות, והשחקנים הישראלים באו והלכו מתל אביב למשחקים. כל העם היה צמוד אז לטלוויזיות, כאילו נבחרת ישראל שיחקה. כשהסתיימה המלחמה בעיראק, מכבי חזרה ליד אליהו, ניצחה ארבע פעמים ברציפות ועלתה לפיינל פור בפריז.
"היום, הזרים חיים ומתאמנים בקפריסין והמקומיים הצטרפו אליהם באיחור של כמה ימים. עם כל מה שקרה, אף אחד לא כל כך מוטרד מהתוצאות, וגם הניסיונות להחליף זמנית את ווייד בולדווין הפצוע נזנחו. הדבר היחיד שחשוב הוא המסר שהקבוצות הישראליות מעבירות באמצעות הנוכחות התחרותית שלהן. ישראל נלחמת כעת למען האנושות, זה לא רק עימות מקומי עם הפלסטינים. בשבועיים האחרונים קיבלתי הרבה הודעות מעמיתים וחברים מכל רחבי אירופה, שגורמים לנו להתחזק ולהבין שאנשים מבינים מה קורה כאן ומראים שאנחנו לא לבד", מעיר ראש דסק הכדורסל ב"וואלה", שניסה לשווא להתנתק במשך שעתיים או שלוש מהטרגדיה הלאומית שמדינתו חווה ולצפות במשחקי היורוליג.
"לפני שבועיים וחצי קיימתי ריאיון משותף עם עודד קטש וז'ליקו אוברדוביץ', שנזכרו בימים המשותפים שלהם בעונת 1999/2000 בפנאתינייקוס, שהוכתרה לאלופת אירופה. זה היה אחד הרגעים הגדולים בקריירה העיתונאית שלי, ורגע אחר כך הכל התפרק. מצאתי את עצמי בוהה במשחקים בטלוויזיה, והמוח שלי נדד למקום אחר וחשב בחוסר ביטחון על העתיד. לא יכולתי להתרכז במשחק האהוב עליי אפילו לחמש דקות. ואיך זה יכול לקרות אחרת, כשהחיים שלנו השתנו בצורה כל כך דרמטית בין רגע? מאות אלפי בני ארצי עזבו את עבודתם ולבשו מדי חאקי. מאמן הפועל חולון, עמית שרף, מעביר אימונים ביום, ובערב יוצא למשמרת צבאית כמתאם בין צה"ל לשלטון המקומי באזורי נפילת רקטות".
בנסיבות אחרות, ויסברג היה מגיע לאתונה ויושב הערב ביציע באואקה, בין אם לעבודה ובין אם בשביל הכיף. "אנחנו מנסים למצוא פרטים שינתקו את האנשים ממה שקורה, אפילו לכמה דקות, אבל זה לא קל. לפני כמה ימים פרשנתי בטלוויזיה את המשחק של הפועל תל אביב, שהייתה הקבוצה הישראלית הראשונה לחזור לפעילות אחרי כל מה שקרה. בדרכי לאולפן בהרצליה, עיר בפרבר הצפוני של תל אביב, האזעקות אילצו אותי לעצור ולשכב על המדרכה עם הידיים על הראש במשך כמה דקות. במהלך המשחק, הטלפון לא הפסיק להטריד עם מה שקרה בבית החולים בעזה, ואף אחד לא התעניין בעובדה שזה בכלל לא היה הצבא הישראלי – אלא ירי כושל של רקטה על ידי הג'יהאד האיסלאמי. אז הבנו שאף אחד לא מעוניין באמת, אלא רק באינטרסים שלו, ומול כל מה שקורה כאן בכל יום, לא ראיתם כלום", מסכם הקולגה המנוסה.
מה דעתך על הכתבה?