צביקה שרף יחגוג בסוף השבוע את יום הולדתו ה-70 בחיק משפחתו. אחד מגדולי המאמנים בכדורסל הישראלי חתום על שורת הישגים יוצאת דופן: הוא חתום על זכיות בעשר אליפויות ובשישה גביעי המדינה, הוביל את הנבחרת הלאומית להופעה בשש אליפויות אירופה ובגביע העולם, הגיע לשלושה גמרי גביע אירופה לאלופות (וניצח באחד כעוזר מאמן) והניף את גביע אירופה למחזיקות גביע. לרגל המאורע, הוא השיב לשאלון אסוציאציות חגיגי בוואלה! ספורט.
הזיכרון הכי עתיק שלי ממשחק הכדורסל: "כילד, הייתי במגרש בעירוני ה', וכולם היו משחקים 3 על 3. לקח זמן עד שנתנו לי לזרוק לסל".
שחקן שהערצתי וביקשתי ממנו חתימה: "לא ביקשתי חתימות, כי הייתי ילד ביישן, אבל אני גדלתי על תני כהן מינץ, חיימון שטרקמן ורלף קליין כשחקן".
השחקן הכי טוב ששיחקתי איתו: "הייתה שנה אחת במכבי דרום, שפיני גרשון ואני שיחקנו יחד עם מיקי ברקוביץ', אז אני חייב לבחור בו. אבל הוא עלה מהר מאוד לבוגרים של מכבי תל אביב. מבין השחקנים שהיו איתי לאורך זמן, פיני היה הטוב ביותר".
המגרש האהוב עליי בישראל: "יד אליהו. אני זוכר אותו עוד בתור המגרש הפתוח, והוא ליווה אותי לאורך כל הקריירה שלי".
המגרש האהוב עליי באירופה: "היכל השלום והאחווה, ה-SEF, בפיראוס. הייתי שם בפעם הראשונה עם נבחרת ישראל באליפות אירופה ב-1987, ואז היציעים היו ממש על המגרש, והקהל היה טירוף. אחר כך רשמתי שם לא מעט ניצחונות כמאמן, עם מכבי תל אביב והקבוצות היווניות שאימנתי".
המאמן שהכי הקשה עליי כיריב: "גדלנו על רלף ועל יהושע רוזין. המאמן שהכי הקשה עליי היה סנדרו גמבה האיטלקי. גם הקבוצות של בוז'ידאר מאלקוביץ' ושל דושאן איבקוביץ' היו כמו מכונות".
הצעה שדחיתי והתחרטתי על כך: "אחרי שעזבתי את פאוק סלוניקי, קיבלתי הצעות לחזור לאריס סלוניקי או לעבור לא.א.ק אתונה. ההצעה מאריס הייתה כזו שאי אפשר לסרב לה, ולקחתי אותה. יכול להיות שזו הייתה טעות, כי מעבר לא.א.ק היה פותח אותי מהקבוצות של סלוניקי לקבוצות הגדולות של אתונה".
הצעה שלקחתי והבנתי שטעיתי: "ורוצלאב. שלושה חודשים אחרי שהגעתי, ביקשתי לעזוב. הרגשתי לא טוב במועדון. לא היה לי נוח שם".
השחקן הכי מוכשר שאימנתי: "מיקי היה השחקן הכי גדול שאימנתי. הוא היה טוב, היה ווינר, היה כישרון. אבל אני יכול להגיד שאחד הכי מוכשרים שהיו לי היה ליאור אליהו. קמצוץ מהכישרון שלו בא לידי ביטוי בבאסקוניה, כשהכריחו אותו להתאמץ, אבל הוא היה צריך להיות שחקן NBA. גם עודד קטש היה כישרון אדיר, והתפספס מסיבות שלא היו תלויות בו".
שחקן שבניתי וקידמתי, בניגוד לכל הציפיות: "נתנו הרבה הזדמנויות לשחקנים צעירים לאורך השנים, וגם ביצעתי חילופי דורות במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל, שבמסגרתן נפרדנו מכוכבים ותיקים. שני צעירים שעולים לי לראש כדוגמאות קיצוניות הם חן ליפין, שהעליתי מהנוער לבוגרים של מכבי בגיל 18; וכמעט 25 שנים אחר כך, כשהחלפתי את קטש כמאמן, קידמתי את עומרי כספי בגיל 19 לחמישייה ביורוליג, ובסיום העונה הוא נבחר בדראפט ועבר ל-NBA".
קבוצה שאהבתי במיוחד לאמן נגדה: "מכבי תמיד רצתה להידמות לריאל מדריד. משאת נפשנו הייתה לנצח אותם ביד אליהו, ואחרי הרבה שנים הצלחנו לנצח בפאביליון. לפיינל פור האחרון שלי עליתי אחרי ניצחון במדריד לאחר הארכה, עם השלשה של יותם הלפרין. פעם פגשתי את שלמה שרף בטיסה, והוא אמר לי 'כשנכנסתי לפארק דה פראנס, התרגשתי'. אני תמיד התרגשתי להיכנס לאואקה, לפאביליון, למגרשים הישנים במילאנו ובווארזה. זה הדליק אותי, זו הייתה חוויית כדורסל אחרת".
משחק שאני מסוגל לצפות בו שוב ושוב בגולד: "האמת היא שאני לא בטוח שלגולד יש אותו, אבל נתקלתי בזה בעמוד הפייסבוק שלך. אני יכול לצפות שוב ושוב בניצחון שלי עם אריס על אפס פילזן בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע ב-1993".
הבוס הכי נוח שהיה לי: "בוסים הם אף פעם לא דבר נוח, אבל עברתי המון שנים והמון חוויות עם שמעון מזרחי, יותר מכל אחד אחר".
משחק שגרם לי לבכות: "אני אדם רגשן, וקרה לא פעם שבכיתי. כשהפסדתי בגמר גביע המדינה ב-1996 להפועל ירושלים, עם הסל של עדי גורדון על טום צ'יימברס, לא בכיתי במגרש. אבל כשהגעתי הביתה פרצתי בבכי. לא תמיד האכזבות מביאות אותך לדמעות, אבל הן קשות. ב-1989 היינו במאזן 2:12 בבית הגמר – 2:0 מול ברצלונה ו-0:12 נגד כל השאר. בפיינל פור ניצחנו את אריס סלוניקי, ויוגופלסטיקה הפתיעה את בארסה. כולם כבר התחילו לחגוג, ואז הפסדנו לה. זו הייתה סטירה בפרצוף. נכון שאחר כך גילינו את גדולתה האמיתית, אבל באותו זמן זה היה ממש קשה".
הניצחון הכי מתוק שלי: "היו הרבה, אבל אם אתה מכריח אותי לבחור אחד – זה הניצחון בפיינל פור ב-2008 על מונטפסקי סיינה, אחרי שחזרנו מפיגור של 19 נקודות. מאמן מפסיק לחגוג ניצחון אחרי חמש דקות, אבל את ההפסדים הוא סוחב עד למשחק הבא".
מועדון שהוא בית עבורי: "פעם זה היה מכבי תל אביב, אבל עכשיו אני רחוק מהבית. אני אוהד מכבי בכל הענפים, ורוצה תמיד שהיא תנצח, בכדורסל, בכדורגל, בכדורעף, בכדוריד ובכל ענף שיש. אני צופה במשחקים כאיש מקצוע, ובוחן את הדברים בעיניים אחרות".
האדם שהכי מצחיק אותי: "הנכד שלי, מיכאל, הוא בכיתה ב'".
הכי מרגש אותי: "כדורסל טוב".
הכי מרגיז אותי: "אלימות ושקרים".
המקצוע האהוב עליי בבית הספר: "מלאכה".
והשנוא: "מתמטיקה".
צביקה הפרשן וצביקה המאמן היו מסתכסכים? "לא בטוח. אני חושב שהפרשנות שלי מגיעה דווקא מתוך מבט מהצד השני. תן לי לחזור לגיל שהייתי בו בשנות ה-90 ולנסות לבחון את זה".
צביקה השחקן היה מוצא את מקומו אצל צביקה המאמן? "כן. הייתי שחקן משקיען, מחויב לקבוצה. הייתי קצת רך, אבל אחרי שעברתי טירונות וקורס מ"כים, הפכתי להיות הרבה יותר אגרסיבי. זה השפיע עליי במנהיגות, וגם נתן לי כלים במגרש ואחר כך כמאמן".
הביקורת הכי מעליבה שקיבלתי: "כשאמרו עליי שאני מיושן. זה לא היה נכון, כי תמיד הבאתי חידושים".
אריס או פאוק: "סלוניקי".
מכבי תל אביב או נבחרת ישראל: "שתיהן".
הפועל תל אביב או הפועל רמת גן: "רמת גן זה זיכרון רחוק מקבוצה מדהימה, וחבל שהיא לא כמו שהיא הייתה אז. היו לי שם שנתיים מדהימות".
דמות היסטורית שהייתי מזמין לארוחת ערב: "דוד בן גוריון".
הפוליטיקאי הכי מוערך: "יגאל אלון היה איש עם חזון, והיום רוב האנשים לא זוכרים מי הוא היה".
איך נרדמים אחרי משחק? "לא נרדמים, לא אחרי ניצחון ולא אחרי הפסד, כי האדרנלין מפוצץ לך את הגוף. תמיד הייתי חוזר הביתה, ואחרי שכולם היו מפסיקים להתקשר והולכים לישון, ואני היחיד שנשארתי ער, צפיתי שוב בשידור המשחק".
מועדון באירופה שהייתי רוצה לאמן בו: "פנאתינייקוס ואולימפיאקוס".
ספורטאי מוערך שאינו כדורסלן: "כריסטיאנו רונאלדו".
אם לא מאמן, מה הייתי? "לא יודע".
מתי הבנתי שאלך לאמן? "בגיל 14".
הדבר הכי טוב בלהיות מאמן: "האדרנלין".
והכי גרוע: "להפסיד".
הפרידה הכי כואבת: "העזיבה האחרונה ממכבי, ב-2008".
המאמן שלימד אותי הכי הרבה: "לא היה רק אחד. רוזין השפיע על כל מי שעבר בתקופתו במכבי. למדתי מרחוק מבובי נייט, ובאירופה עקבתי אחרי כל מיני מאמנים, ובראשם בוגדן טאנייביץ'".
מאמנים צעירים שאני מעריך במיוחד: "יש הרבה מאמנים טובים בישראל, שחלקם שיחק אצלי ויש כאלה שעד היום מתקשרים להתייעץ איתי. אני אוהב מאוד את העבודה של גיא קפלן, למרות שמעולם לא החלפנו מילה, וגם את מה שעושים ברק פלג ואורן אהרוני. אני לא יודע אם יותם הלפרין רצה להיות מאמן, אבל בינתיים הוא עושה עבודה מדהימה בירושלים. רמי הדר עשה דברים נהדרים בשנים האחרונות. שרון אברהמי חזר לכור מחצבתו ועושה עבודה מצוינת. אורן עמיאל היה צריך לחזור לישראל בדרכים אחרות, וחבל שהלך דווקא לירושלים".
מי מהם יכול להיכנס לנעלי הדור הקודם, של שרף, גרשון ודיוויד בלאט: "גיא גודס היה שחקן שלי ועוזר שלי, והיום הוא מאמן מוביל. אני מקווה שיהיה הראשון מאז הימים שלי שיביא את הנבחרת לאליפות העולם".
הסוודרים התואמים עם יאיר שרון: "אני כבר לא זוכר איך היינו בוחרים אותם, אבל בשלב מסוים עברנו רק לסוודרים צהובים, והחלטנו שזה מביא את המזל".
הכדורסלן הישראלי הגדול בכל הזמנים: "אם מכריחים אותי לבחור מהתקופה שהתחלתי לראות ועד היום, אז מיקי הוא הגדול מכולם. אבל אנשים לא ראו את רלף, שהיה אחד הקלעים הטובים ביותר. זוכרים אותו כמאמן, והוא היה גם שחקן גדול. בסוף אימון בבית מכבי, הייתי יושב ומסתכל עליו, והוא היה עומד על הקו ועושה 100 מ-100 מהעונשין".
מייקל ג'ורדן, קובי בריאנט או לברון ג'יימס? "בשבילי, מייקל".
שחקן שהייתי קונה בשבילו כרטיס: "סטף קרי".
צביקה שרף עוד יחזור לאמן? "אני רוצה, אבל זה לא תלוי בי".
איך הייתי רוצה שיזכרו אותי? "בתור מי ומה שאני".
