את קבלת הפנים האמיתית שלו בישראל חווה קיי.סי ריברס על בשרו בשעת בוקר מוקדמת – מוקדמת מדי – של יומו הראשון בארץ. "בשש וחצי התעוררתי בבהלה מרעשים, ורצתי לחלון לראות מה קורה. ואז הבנתי: אלה עבודות בנייה. עבודות בנייה, בשש וחצי בבוקר! אני רגיל שמתחילים עם הרעשים האלה בעשר, אולי תשע וחצי. וזהו, כבר לא הצלחתי לחזור לישון. כמה שתהיה מנוסה בג'טלג ובמעבר בין ארצות ואזורי זמן, תמיד יהיו לך הפתעות בדרך. אחר כך צחקו עליי בקבוצה ואמרו לי 'ברוך הבא, זאת ירושלים'".
בגיל 35 יוצא ריברס להרפתקה חדשה בחייו, בהפועל ירושלים. ב-2015 הוא זכה ביורוליג עם ריאל מדריד, ולאורך השנים הוכתר לאלוף בארבע מדינות ושיחק במועדוני פאר נוספים כמו פנאתינייקוס, ז'לגיריס קובנה, חימקי מוסקבה, הכוכב האדום בלגרד, זניט סנט פטרסבורג ובאיירן מינכן. "הייתה לי תחושה שמתישהו אגיע לכאן", הוא מספר לוואלה! ספורט בריאיון ראשון לתקשורת הישראלית.
המסע שלו לארץ הקודש היה מפתיע ומוזר משהו. העונה הוא עוד הספיק לרשום 6.2 נקודות ב-16:07 דקות למשחק במפעל האירופי הבכיר, ולפני חודש וחצי ניצח עם הבווארים בוויטוריה, אבל הערב (חמישי, 21:15) ימצא עצמו על הפרקט בארנה, במשחק נגד הפועל תל אביב בליגת העל.
– מה גרם לך לחשוב שתשחק בארץ?
"שמעתי וקראתי שהזכירו לא פעם את השם שלי כמועמד לקבוצות בישראל. אני לא יודע מה היה נכון ומה לא, כי הצעה ממשית של חוזה לא הגיעה אליי. אולי זה נעצר בשלב מוקדם יותר אצל הסוכן שלי. יכול להיות שזה פשוט נועד לקרות".
– אז חוץ מ"בוקר טוב", שנאלצת ללמוד בדרך הקשה ביומך הראשון כאן, מה אתה כבר יודע להגיד בעברית?
"אני יודע לא מעט מילים בעברית, וגם בוקר טוב ידעתי עוד לפני שהגעתי. האבא החורג של אשתי לשעבר הוא עברי, והשתמשנו בשפה הזאת פה ושם. אני יודע לומר שלום, תודה, על לא דבר, לילה טוב, לבריאות כשמישהו מתעטש. המילה החדשה הראשונה שלמדתי מאז הגעתי היא מעלית"…
– יכול להיות שהתפספס כאן מתאזרח?
"לא לא לא", צוחק ריברס. "אני יודע שנפוצה שמועה שאני יכול לקבל דרכון ישראלי, וזה לא נכון. לאשתי לשעבר לא הגיעה אזרחות, כך שגם לי לא. לא הייתי מתנגד אם זה היה אפשרי, אבל זה לא המצב".
– מה הביא אותך לירושלים, אחרי שכבר שיחקת העונה ביורוליג, ואפילו לא מעט?
"כשהייתי בבאיירן, קיבלתי הצעה לחתום בסין והלכתי על זה. דברים שלא בשליטתי השתבשו, ולא יכולתי לצפות את מה שקרה. חזרתי לארה"ב, וכשירושלים נכנסה לתמונה, הכל קרה מהר מאוד. שמחתי על ההזדמנות לשוב לשחק ולהגיע לכאן".
– אני מניח שהיו לא מעט אנשים שיכולת להתייעץ איתם. שון קילפטריק, ג'יימס פלדין, ניקוס פאפאס, סטראטוס פרפרוגלו. פתחתם בירושלים סניף של שחקני פאו לשעבר…
"האמת? לא התייעצתי עם אף אחד לפני שבאתי. קראתי קצת בגוגל, ראיתי סרטון ביוטיוב, וזה הספיק לי. הבנתי שאני מגיע למקום טוב".
– למרות שהקבוצה הודחה כבר מליגת האלופות, ומשחקת רק במסגרת אחת. זה לא משהו שחווית מאז 2014.
"אולי בגילי זה דווקא טוב. המשחק השבוע היה הראשון שלי אחרי חודש וחצי, וממש התעייפתי. כל הזריקות שלי היו קצרות מדי… אז נכון שיש אימון בכל יום, אבל זה קצב אחר".
ריברס, 1.96 מ', גארד/פורוורד ("אני מעדיף לשחק כגארד, כי אני יכול לקחת שומרים נמוכים ממני לפוסט אפ"), חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו. ברוח הימים, קשה להימנע מהשאלה על המצב שנגרם בעקבות המלחמה באוקראינה – וכמי ששיחק בעבר בזניט, חימקי ולוקומוטיב קובאן, האמריקאי מבין לליבם של הכדורסלנים בקבוצות הרוסיות, שהורחקו מכל המפעלים האירופיים.
"חבל שהגענו לזה", הוא אומר. "השחקנים נקלעו בטעות לסיטואציה, ואין להם קשר למלחמה. הם בסך הכל מנסים להתפרנס. אני חושב שאפשר היה למצוא פתרונות אחרים. לא יודע לאיזה כיוון היה צריך ללכת, וברור שזאת החלטה קשה, בהתחשב בכל מה שקורה שם. יש את מגבלת הנסיעות, ואף אחד לא יודע כמה זמן זה יימשך ולאן העניינים יתפתחו".
– ובמעבר חד: על המגרש, זכית לחוות על בשרך כמה מהיריבויות הגדולות ביותר בספורט האירופי.
"הדרבי שלא אשכח היה בסדרת הגמר ביוון, במשחק החמישי, בין אולימפיאקוס לפאו. זה היה משחק חוץ, וזכינו באליפות. שתי דקות לסיום, כשהיה ברור שאנחנו עומדים לנצח, כל האולם התמלא עשן, ובתוך שניות האוהדים יצאו משליטה. זו הייתה ממש מלחמה".
– עוד קודם שיחקת בקלאסיקו בין ריאל לברצלונה.
"לא סתם קוראים לזה קלאסיקו. אולי האמוציות שונות מאלו שבאתונה, אבל זה משחק יוקרתי בין שני מועדוני פאר עם מסורת אדירה. תמיד אחד מהם נמצא בפסגה".
– והדרבי של בלגרד?
"עוד מלחמה בפני עצמה. ביוון שיחקתי במשך שנתיים, ואת הדרבי אסור היה להפסיד, ובבלגרד הייתי רק חצי עונה, אז פחות חוויתי את זה. כשהכוכב האדום ופרטיזן נפגשות, יש תחושה של שנאה תהומית באוויר. וכיף, כיף לשחק באווירה הזאת".
– אפילו על הקלאסיקה הליטאית בין ז'לגיריס לריטאס וילנה הספקת לסמן וי.
"אתה יודע, זה לא על אותו משקל כמו האחרים, וגם הייתי רק בשני משחקים כאלה, אבל הז'לגיריו ארנה הוא האולם האהוב עליי. כשאתה חושב על זה, זו תופעה מדהימה. מדינה קטנה, עיר קטנה, והיציעים מתמלאים ירוק בכל משחק יורוליג. המראות, הקולות, הדחיפה, אלה תחושות שקשה להעביר במילים".
– אז אתה כבר מוכן לקרב בין ירושלים למכבי תל אביב?
"לא. במוקדם או מאוחר אני אלמד ואבין. חשיבות המשחקים נגד מכבי כבר ברורה לי".
– מה הכי זכור לך מחגיגות הזכייה עם ריאל ביורוליג?
"בעיקר תחושת ההקלה, המטען שירד מהכתפיים. זו הייתה העונה הראשונה שלי בריאל, אבל הרגשתי היטב את הלחץ שהיה על כולם, אחרי שני ההפסדים הרצופים בגמרים הקודמים. אחר כך אתה קם בבוקר, ואתה עוצר ואומר לעצמך: רגע, באמת ניצחנו? עשינו משהו גדול".
– אנדרס נוצ'יוני נבחר אז ל-MVP של הפיינל פור. הוא היה בן 35, כמו שאתה היום.
"צ'אפו ידע לשמור על הגוף ולתחזק אותו, וזה היה הרגע שלו. אני פשוט לא מאמין שעברו כבר שבע שנים. הייתי בסך הכל בן 28".
לאורך השנים ריברס נהג לבחור בגופיות מספר 1 ו-3, ובירושלים הוא מספר 13. "הסיפרה 3 כבר הייתה תפוסה, ורציתי דווקא את 10. אמרו לי שהחולצה הזאת הופרשה בצורה לא רשמית. בדקתי בגוגל מה הסיבה, ואז הבנתי שלא כדאי להסתבך עם המאמן"…
– שיחקת אצל מאמנים מנוסים ומעוטרים כמו פאבלו לאסו, צ'אבי פסקואל, שרונאס יאסיקביצ'יוס, אנדראה טרינקיירי. יותם הלפרין נמצא במקום אחר.
"רואים עליו שהוא היה רכז. הוא מסתכל על המשחק בצורה אחרת. הוא התחיל עכשיו את המסע לפרק ב' בקריירה שלו, וזה לא תמיד קל, כי יש כל מיני מהמורות בדרך. צריך להתחיל איפשהו, וטוב בשבילו שזה במקום שהוא בית עבורו. נראה לי שהוא יצליח".
– אתה רואה גם את עצמך בנעליו בעתיד?
"אולי גם אני אהיה מאמן. אני חושב על זה. שיחקתי אצל הרבה מאמנים, אני זוכר הרבה תרגילים וסכמות. ברור שאשמח לעבוד בארה"ב, עם המשפחה, אבל אני לא פוסל את הרעיון לאמן באירופה".
