אין. מגיע. בספורט: כי אם היה, מכבי תל אביב הייתה בפיינל פור

1. ספורטאים אינם טיפוסים על-אנושיים

"ספורטאים נתפסים לעיתים בטעות כטיפוסים על-אנושיים. אלה לא רק האוהדים שמביטים עליהם בהערצה ומצפים מהם לנצח ולהיות תמיד במיטבם, אלא גם היריבים שמנסים להוציא אותם מהכלים, ויתר הדעתנים שמבקשים מהם להתנהל כמכונות, לא להגיב (לטוב ולרע) לשום התרחשות, פומבית או סודית, על המגרש ומחוצה לו, מהיציע ואפילו בחניה.

"רק שזה לא באמת עובד ככה. ולכן, מול כל טקסט – מקצועי ו/או ביקורתי ככל שיהיה – שייכתב על הקבוצות הישראליות מעתה ועד סיום המלחמה, צריך להפעיל את סעיף הנסיבות המקילות ולקחת הכל בערבון מוגבל ובפרופורציה בריאה… בתוך המשבר הנורא שפוקד את חיי כולנו, גם מועדוני הספורט יושפעו, ישלמו מחיר ויתמודדו עם קשיים שלא הכירו בעבר. ולזה – גם לזה – צריך להתרגל".

סליחה מראש על הציטוט העצמי, אבל הדברים הללו נכתבו ופורסמו כאן ב-19 באוקטובר 2023, למחרת משחקה הראשון של מכבי תל אביב מאז הטבח הנורא. הצגנו באותו טור בקשה בסיסית ופשוטה לכאורה מהצהובים, כמו גם מנציגותינו האחרות במסגרות הבינלאומיות: לשרוד. לספק שעתיים בשבוע של בריחה מהמציאות. ולהיות, אם אפשר, תחרותיים.

2. כן, אחת הגדולות

ומכבי לא הייתה סתם תחרותית. אתמול (שלישי), אחרי לא פחות מ-56 טיסות בין ארצות שונות, 39 משחקים מחוץ לישראל ש-22 מתוכם הסתיימו בניצחון, ירד המסך מעל אחת העונות הגדולות של הקבוצה הוותיקה והמפוארת הזו בזירה האירופית. כן, אחת הגדולות. זה נשמע מוזר, אפילו קצת תבוסתני, כשמדובר במועדון שמחזיק בשישה גביעים ושהופיע ב-15 גמרים. ובכל זאת. אחת הגדולות.

אפשר לדבר עכשיו על טעויות טקטיות (למשל, בונזי קולסון שלא הופיע למשחק החשוב של העונה וסיים עם 1 מ-11 מהשדה). ואפשר לפלפל במשגים האסטרטגיים (לדוגמה, ג'יימס ווב שהובא כביכול כדי לשדרג את עמדת הפאוור פורוורד, והותיר אותה חשופה ושפופה). ואפשר גם לתהות על תסמונת הרבע הרביעי שהתגלתה והתפתחה במהלך הסדרה מול פנאתינייקוס, ועל תצוגת השיפוט המטרידה (אל תדאגו, נגיע אליה בדרך לא דרך). אבל האמת היא שהמסע שעברה האלופה הישראלית בדרך לעוד כמעט פיינל פור ראוי להתייחסות אחרת, רחבה יותר, וכן, מפרגנת – בלי התניות, כוכביות ופיתולים.

3. איפה הייתם אמורים לחגוג היום?

קשה לנקוב במושג "הרואי" בשיח על ספורטאים – טובים ומוצלחים ככל שיהיו – בשנה שבה מאות אלפי ישראלים הותירו מאחור את משפחותיהם כדי לצאת ולהילחם על הבית; עשרות אלפים, ואף יותר מכך, הורחקו מבתיהם והפכו לפליטים בארצם; מיליונים דואגים ומתפללים לשלום החטופות והחטופים שמוחזקים בידי מפלצות האדם בעזה; עולמן של כל כך הרבה משפחות חרב עליהן, לאחר שאיבדו את היקר להן מכל; ומדינה שלמה נמצאת בטראומה מתמשכת, שמי יודע כיצד ומתי תוכל להשתחרר ממנה.

אז את תיאורי הגבורה נשאיר לאלו שהם באמת גיבורים של החיים, אבל אנחנו פה כדי לכתוב על ספורט. ואם יש מגיע בספורט, מכבי תל אביב הייתה צריכה לחגוג עכשיו את עלייתה לפיינל פור. בעצם, היא הייתה צריכה לחגוג כבר בשבוע שעבר. ווייד בולדווין היה נבחר (ואולי עוד ייבחר) לחמישיית העונה ביורוליג, ומתקן את העוול שנעשה לו אשתקד. ועודד קטש היה מוכתר למאמן העונה, ומדיח בדרך את הקבוצה שוויתרה עליו בטעות לפני שלוש שנים.

אלא שאין מגיע בספורט. ולכן, הקבוצה הזו – שהייתה יכולה להישבר ולוותר לעצמה בכל כך הרבה צמתים ומול כל המשברים, ובחרה להביט לקושי בעיניים ולהמשיך לשחק, לנצח ולככב – נותרה רק עם הכמעט. ועם הדמעות. ועם התסכול.

4. לא תאמינו מה פאו תגיד על השופטים

אתונה מתעוררת לבוקר חדש, שבו פאו היא קבוצת פיינל פור – אחרי בצורת ארוכה ומייגעת שנמשכה 12 שנים. כשההנגאובר ישכך, החבר של רג'פ טאיפ ארדואן יקיץ משנתו והבעלים הדעתן יסיים ללגום את הקפה, הם בוודאי יהיו מספיק ישרים ואמיתיים עם עצמם כדי להתייחס למשוואת זריקות העונשין, 10 < 35.

אז הנה, כעצה מחבר טוב, יש לי רעיון מקורי עבור ארגין עתמאן ודימיטריס ינאקופולוס כיצד להתייחסות לאירועי השיפוט באואקה (אל תשאלו מאיפה הועתק הטקסט):

"לרוע המזל, כשחזרנו לנקודה הקריטית ביותר של העונה, היינו עדים למבצע פשיטה שהזכיר לנו את 'מעשי הטבח' מימי ג'ורדי ברתומיאו. אנחנו לא רוצים להאמין שהדברים הטרגיים שקורים ברחבי העולם ומכעיסים את כולנו – ברוסיה, אוקראינה, ישראל ופלסטין – יכולים להשפיע על כדורסל מקצועני. למרבה הצער, הטעויות המדהימות של אתמול לא מאפשרות לנו לחשוב על סיבה אחרת. אסור להשתמש בתחום הספורט ל'ריפוי', ומובן מאליו שהמשחק צריך תמיד להתרחק מכל זה".

מה, הפעם הם ישתקו? לא יכול להיות…