אז נשחק כמה עונות ביד אליהו | בן כספית על פרשת הדרכים של הפועל ת"א

"ואיזה מסכנים האוהדים" שר המלך אריק הראשון (והאחרון), האדום האולטימטיבי בכל הזמנים, ולא ידע שיום אחד האוהדים האלה יקומו ויחליטו שהמסכנות נמאסה עליהם. הם רוצים ליהנות. היה מאוד כיף להיות הלוזרים של השכונה כל כך הרבה זמן, עכשיו בואו ננסה את הדרך השניה. זה, פחות או יותר, מה שקורה עכשיו בעמותת האוהדים של הפועל תל-אביב כדורסל. האסיפה שכונסה אתמול ב"זום" היתה צעד הכרחי. היו נסיונות קודמים לכנס אסיפה כזו, אבל הם נבלמו דרך פרוצדורה. ובכן, הגיע הזמן לעשות מעשה ולהביא לידי ביטוי את רצון הבוחר. כלומר, חברי העמותה. הפועל היא גוף שסובל ממחלה אוטו-אימונית. חלק מהתכונות (הנפלאות!!) שלנו מונעות מאיתנו להצליח. מטרפד את הנסיונות שלנו להמריא לעידן החדש. אפשר להתגבר על זה, צריך רק לרצות.

לפני הכל, הבהרה: האנשים הטובים שהקימו וניהלו עד עכשיו את העמותה הם צדיקים. מקומם שמור בגן העדן האדום לנצח נצחים. ועכשיו, אנחנו באמת רוצים לנצח. מה שאסיפת חברי העמותה ניסתה לעשות אתמול (ולהערכתי גם הצליחה), היא להביא לידי ביטוי את רצון הבוחרים. לממש את שאיפת הריבון. והריבון, הם האוהדים. בגדול, הויכוח הוא על זה שנעניק, ברוב טובנו, לעופר ינאי את האפשרות להמשיך להשקיע עשרות מיליוני שקלים במותג שלנו. יש לנו מכולת, הוא רוצה להפוך אותנו לסופרמרקט ענק. הוא כבר השכיב סכום עצום על הפועל. הוא רוצה להמשיך, בכל הכוח. האיש הזה חושב בגדול. וגם זה סוג של הפרת איזון במועדון שהתרגל לחשוב בקטן. אנחנו, שבאים לכל דרבי בראש מורכן, מוכנים נפשית ופיזית ל"כאפה". אנחנו, שמרוצים מהר הגעש הקטן שלנו באוסישקין, או בדרייב-אין, ולא מבינים שאי אפשר לחשוב בגדול כשההר כל כך קטן. אנחנו, שמסתפקים במה שיש, שרגילים להישאר עם הסימפטיה, שממוקדים ברוח שלנו, בערכים שלנו, במיוחדות שלנו, בצבע שלנו ובסמל שלנו. ה-כל, חוץ מהדבר שלשמו נולד הספורט: נצחונות, אליפויות, גביעים, הישגים. שלנו.

הספורט ההוא עליו גדלנו בסיקסטיז, סבנטיז, אייטיז וניינטיז בתל-אביב ובנותיה, איננו עוד. הרומנטיקה חלפה מן העולם. משחקי דרבי היום הם בין בעלי הון, לא מועדונים. הקטארים ששולטים במועדון איקס נגד האמירתים שהשתלטו על מועדון וויי. כמעט ואין יותר "שחקני מועדון". הסמלים היחידים שנותרו הם אלה שמוטבעים על שטרות של דולר. הקפיטליזם כבש את הספורט, כמו גם את המעוזים האחרים של חיינו. אין שיטה חלופית. ולנו יש את הפועל. מי שלא ירכוש אותנו, ישתלט עלינו או ינהל אותנו, יידע תמיד שאנחנו הפועל. אדום, פרוע, קצת אנרכיסט, בועט. משהו אחר. ועדיין, גם את זה אפשר לקחת קדימה ועכשיו צריך להחליט: מנסים להתיישר ולהתעורר ולקפוץ על הנמר, או ממשיכים לבטוש בביצתנו הקטנה, החמימה, האדומה והאהובה כל כך.

ואז בא עופר ינאי. עוף מוזר. אבל מניב. עשה הכל נכון. פתח את הכיס, את הנפש, את הרוח. הביא לא רק כסף, אלא גם ערך מוסף. המטוס "הקדוש" ההוא לאירופה. הפעילות החינוכית. הדוגמה האישית. הטיפול באלימות. שאר הרוח. אומרים שהוא מכביסט, אומרים שהוא ביביסט, שיגידו. במציאות, הוא לא רכש את מכבי, הוא בא להפועל. הוא אצלנו, הוא שלנו, הוא משקיע בנו והוא רוצה לקחת אותנו רחוק, גבוה, הכי שאפשר. אז למה זה רע?

זה לא רע. גם הוועד המנהל של עמותת האוהדים לא באמת חושב שזה רע. מה שהורג את הסיכוי שזה יצליח, הם הפרטים הקטנים. יש שניים כאלה, שבורר הזוי הפיל על המועדון לפני כמה ימים. שני תנאים שלא עושים שכל, מנוגדים להגיון ועלולים לגרום לחלום שלנו, שיכול להתממש כבר השנה, להתמוסס: "זכות וטו" שמוקנית לוועד המנהל על משחקים ביד אליהו בכל שנה מחדש, והדרישה המטורפת מינאי להעמיד ערבות בנקאית של 25 מיליון שקל להשקעה העתידית בדרייב אין.

זכות הוטו מיותרת והרסנית. כשאתה בונה קבוצת כדורסל לטווח הבינוני והארוך, כשאתה משקיע כל כך הרבה כסף, אתה חייב תשתית של ספונסרים, מאמצים, תורמים. לינאי יש את כל הכלים להעמיד מסדר כזה, בהיקפים שהיו שמורים עד עכשיו למכבי. הקטע היחיד הוא שספונסרים כאלה חותמים איתך חוזה לארבע-חמש שנים. לא לשנה. חוזה לשנה זה מה שחותמים עם הקטנים. זו קמעונאות. ינאי חושב סיטונאות. עכשיו אנחנו רוצים להיות גדולים. אז צריך לחשוב בגדול. ינאי לא יכול להביא ספונסרים גדולים אם הוא לא יודע להבטיח להם ארבע עונות ביד אליהו.

ולגבי הערבות: שאלנו אותו אתמול, על כוס קפה, בשביל מה הוא כל כך מתעקש על הדרייב אין. שיירד מזה וזהו. אבל הוא מתעקש. יש לו חלום. בחלום הזה הוא רואה היכל של 16 אלף מקומות. עם כל המשתמע מזה. שטחי מסחר, פיתוח, חוזים לטווח ארוך. ההשקעה הנדרשת היא רבע מיליארד שקל. הוא מוכן להעמיד אותה. אלה מספרי אמת. ינאי לא רוצה לוותר על זה. הוא מוכן לתת ערבות בצ'ק אישי. ערבות בנקאית של 25 מיליון, פירושה שהסכום האדיר הזה נצבע ונגרע מהחשבון שלך, מהאשראי שלך, מהיכולת שלך, מהתזרים שלך. הוא לא נושא ריבית והוא לא יכול "לעבוד". הוא שוכב שם סתם ככה. ואת זה אנחנו דורשים ממנו, כמס מיוחד שאנחנו מטילים עליו כדי שימשיך להשקיע במועדון. כי אין הגיון בשגעון.

אני לא חבר עמותה. מצד שני, אני אוהד. מאז שאני זוכר את עצמי. הסכומים שהשקעתי בהפועל (כדורגל וכדורסל) במהלך השנים יכולים לממן את שיפוץ הדרייב אין ועוד יישאר עודף. הבריאות שהשקעתי בקבוצה הזו, מי ישורנה. אהדת הפועל היא האירוע המכונן של חיי, היא המקור לכמה מהשיאים הגדולים שחוויותי ולעוד כמה (וכמה) מהאכזבות הקשות של הרפתקאותי. אני חי, נושם, צוחק ובעיקר בוכה אדום כבר 50 שנה. היו עשורים בהם לא הפסדתי משחק. בית או חוץ. אליפות אדומה של הפועל כדורסל מעולם לא ראיתי (האחרונה היתה כשהייתי בן 9, בתקופת הטרום-אוהד). הגיע הזמן שאראה.

הפועל ת"א נמצאת על פרשת דרכים. היא צריכה לקחת את הפניה הנכונה. גם אם מדובר בטעות, מחירה זול. אז נשחק כמה עונות ביד אליהו. כבר קרו לנו אסונות גדולים הרבה יותר מזה. ההזדמנות שנפספס אם ניתן לעסק לקרוס עכשיו, היא בלתי חוזרת. קיבלנו אופציה לשנות את גורלנו. בואו נממש אותה.