עוד לפני שאני מתחיל לנתח מה היה להפועל תל אביב ומכבי תל אביב בשבוע הכפול הזה ביורוליג, יש נושא הרבה יותר גדול והוא הגישה. מצד אחד יש את הפועל תל אביב החזקה ומצד שני מכבי תל אביב החלשה ושתיהן עם שתי גישות שונות שמובילות לאותו דבר.
הפועל תל אביב, שמי שראה את ההתקפה שלה היא לא דבר קונבנציונלי במיוחד ביורוליג, יודעת שהיא טובה. היא יודעת שיש לה עליונות מסוימת, שהסגל שלה חזק משל רוב הקבוצות, שיש לה סטארים גדולים ומאמן גדול. עם הגישה הזו, באה גם התנשאות מסוימת, מכביסטית, כזו שהאוהדים שלה (גם אלה שבעד עופר ינאי) לא יקבלו.
דימיטריס איטודיס בעונה שעברה הראה שהפועל תל אביב יכולה לצאת כבר מהנרטיב המסריח של האנדרדוג. היא קבוצה אדירה ומוכשרת. העונה אחרי שכבר ניער את התווית המיותרת הזו, השחקנים שלו הם לא סתם חבר'ה שהגיעו מלמטה, אלא חבר'ה שהיו למעלה – ופה הבעיה. כשאמרתי התקפה לא קונבנציונלית התכוונתי למנומנמת, התקפה שמחכים בה שאחד הגארדים יעשה איזה קסם.
הגישה של מכבי תל אביב היא גישת "כמה חרא עוד יכול להיות לנו". הקבוצה הזו מזמן איבדה תקווה, משהו שלא האמנתי שיקרה כל כך מוקדם העונה למרות הסגל הלא מאוזן (ואני מחמיא פה). לכן, לוקחים את הזמן. איפה לונדברג פצוע? נו בסדר. אין סנטר? נו בסדר. עודד קטש עוד רגע אורז מזוודה, קונה דרכון מזויף ובורח? טוב זה לא קורה, אבל כמה שזה מרגיש ככה.
במכבי תל אביב כמעט כולם זרקו את העונה חוץ מקטש וזה הוביל לזה שאין ציפיות, אין חיבור, אין רצון לחזק, אין ניצחונות ובהפסדים כולם אומרים "מזל שזה לא היה ב-40".
באסקוניה ממש בקצרה. מדובר במשחק בהזמנה לשתי התל אביביות. הפועל תל אביב פירקה ומכבי תל אביב "עצרה את הסחף" (איזה מונח מטומטם. הסחף חוזר שבוע הבא, ככל הנראה ביום שני). במה כן נתמקד במשחק הזה? שאוי ואבוי למי שיחשוב שהוא אומר משהו.
באסקוניה היא קבוצה בינונית מינוס במקרה הטוב וחסרת כישרון לחלוטין במקרה הרע. אז כשהפועל תל אביב דרכה עליה 89:114 הראש שלה היה חייב להיות במשחק מול פנרבחצ'ה, והוא לא היה (נגיע לזה). מכבי תל אביב – שכמעט שוב איבדה יתרון והייתה קרובה לתת וולה שלא מבייש את זינדין זידאן ישר בדלי – פגשה את הקבוצה היחידה בכל היורוליג שאיכשהו לא מסוגלת לעצור את ה"גבוהים שלה".
עכשיו מהקבוצה הפחות מעניינת שפגשה את הישראליות, לקבוצת הכדורסל שפגשה אותן. פנרבחצ'ה בשני משחקי "בית" עשתה להפועל ומכבי בדיוק אותו דבר – הראתה לה מהי קבוצת יורוליג מנוסה וחזקה. עכשיו במקרה של הצהובים, מדובר היה במשחק שהם חזרו במפתיע בזכות קו קדמי דליל של הטורקים.
אני יכול להגיד שהם נשארו עם המחמאות, אבל לחזור מ-20 הפרש מול אלופת אירופה ולהפסיד זה בדיוק העניין הזה של הגישה. במכבי ניסו להראות כאילו מישהו "הופך שולחן" וזרקו קצת עצבים על קטש. על מי אתם עובדים? קטש הוא היחיד שאשכרה מנסה לעזור לקבוצה בטווח המיידי ולא לקשקש בשכל. הוא היחיד שראה בעיה (ריבאונד) ופתר אותה, הוא ראה את הקושי של טי ג'יי ליף והכניס אותו לעניינים. אם כבר, עודד קטש היה צריך ללכת על הראש של ההנהלה ולהגיד "נמאס לי, אני הולך". לא הייתי מאמן לאורך שנים רבות, אבל בקצת שכן, אם הייתי במצב בו ההנהלה זורקת עליי ככה? הייתי בורח.
רוצים להביע ביקורת על קטש? יש, אבל היא נגזרת של משהו. מכבי תל אביב עדיין לא מצאה חמישייה שעובדת לה והיא תלויה ביום גדול, פעם זה רומן סורקין, פעם זה ליף ופעם זה לוני ווקר שקטש עשה בשכל ולא שם אותו על הפרקט בסיום המשחק מול באסקוניה. תראו איזה קטע, עוד מקרה בו הוא למד מטעות ותיקן.
ג'ימי קלארק וג'ף דאוטין ג'וניור יכולים גם לסיים עם 50 משותפות, זה לא ישנה את העובדה שאיתם ההתקפה של מכבי תל אביב גורמת לך לרצות לעקור את העיניים מהמקום. כדורסל כל כך איטי, כל כך חסר חוכמה, ללא תנועה. לא הגיוני שבחמישייה של: דאוטין, קלארק, ריימן, ליף וסורקין האיש שאתה הכי סומך עליו שייתן מסירה בזמן זה הפאוור פורוורד (שגם לא היה מבריק נגד פנרבחצ'ה).
לגבי שאר ההתאמות, ווקר זה כמובן לא זה, קטש שם אותו בשתיים בלית ברירה כי בכדורסל שלו הוא משחק עם שני מובילי כדור. ראינו אפילו בעונה שעברה איזה הבדל מטורף היה בין ההרכבים בהם רוקאס יוקובאיטיס שיחק כשוטינג גארד לעומת ליוואי רנדולף. הבעיה היא, שעכשיו אין יוקובאיטיס, אז יש שם ווקר. הוא בסגנון שלו מתפשר על זריקות כדי לא לחפור עוד קצת, כשזה נכנס הוא אלוהים וכשזה לא הוא השטן, כי ככה זה – סקוררים בלי מצפון הם האויב הגדול של כל טקטיקן.
עכשיו הפועל תל אביב, כי בסוף עם כל הקאמבק של מכבי והעלאק מחמאות, מבחינת התוצאה הסופית המשחק של האדומים הרבה יותר מעניין. חשוב להבהיר, מבחינת כדורסל פנרבחצ'ה גררה את שתי התל אביביות לכדורסל מסריח לחלוטין וממש הורדת היכולת הגולמית של כל השחקנים ב-20 אפילו 30 אחוז.
אז תכירי הפועל תל אביב – כך נראה משחק פיינל פור מול קבוצה שיודעת בדיוק מה לעשות בו. חושבים שאני מגזים? הנה נתוני הקליעה של הקבוצות שפגשו את האלופה בפיינל פור בעונה שעברה: מונאקו בגמר קלעה 70 נקודות, פנאתינייקוס בחצי הגמר קלעה 76. ממוצע הנקודות של מונאקו בעונה הסדירה היה 86.3, של פנאתינייקוס היה 88.4.
יש שיגידו שמדובר במשחק אחד והמון לחץ ומה אני משווה עונה סדירה, אבל אתם יודעים איזה קבוצה לא נפלה מהרגליים מול הלחץ הזה? איזה קבוצה הצליחה לשמור על ממוצע הנקודות שלה בפיינל פור? כן, ניחשתם כבר, פנרבחצ'ה.
במשחק כזה הפועל תל אביב הייתה חייבת להביא משהו חדש. ברגע שהיא חיפשה שאלייז'ה בריאנט ו-ואסילייה מיציץ' ימצאו את החור, זה הפך את ההתקפות להרבה יותר איטיות ובהמון מקרים הן הסתיימו בזריקות קשות. פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס הן שתי קבוצות הגנה מצוינות שהצליחו לבטל את ההתקפה הזו של הפועל תל אביב.
אני לא מבין מספיק גדול כדי להמליץ לאיטודיס מה לעשות, אבל קשה להגיע באותו מיינדסט גם מול באסקוניה (שם הכישרון עשה את שלו) וגם מול פנרבחצ'ה (שם הכישרון לא עשה את שלו). אז אולי אפשר במשחק כזה שהוא משחק חפירות להזיז את הכדור יותר, להגביל את מיציץ' בבידודים, אולי אפילו רחמנא ליצלן גם לשחק את התרגיל עד הסוף כדי שאולי תתפלק בו הפואנטה השלישית.
בניגוד למכבי תל אביב, שם אין באמת יותר מדי מקום להגיד "מזל ש…", אז אצל הפועל תל אביב אפשר להגיד "מזל ש…". מזל שהמשחק הזה היה במחזור 11 ולא במאבקי מיקום על הטופ 6, מזל שיש עוד עונה ארוכה בה אפשר להבין איך מתמודדים עם הקבוצות האגרסיביות. אין לי ספק שאם הפועל תל אביב תפגוש את פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס בסיבוב השני והיא תראה מולן שהיא למדה לנצח גם בכדורסל "מכוער", אגרסיבי, אפילו קשה לצפייה – מדובר בהצהרת כוונות לקראת הפלייאוף. עד אז, יש סיבה שאומרים שהפועל תל אביב שווה פיינל פור ולא קבוצה ששווה זכייה ביורוליג, כי משחק בסגנון של פיינל פור הקבוצה הזו עוד לא ניצחה.
מה דעתך על הכתבה?