מכבי תל אביב
לפני שאני מתחיל לנתח את הניצחון הגדול של מכבי תל אביב נגד ז'לגיריס, משהו קצר על הישארותו של עודד קטש. הרוב חשבו אחרי המשחק נגד מילאנו שהמאמן יסיים את דרכו (מודה באשמה). טוב עשתה הנהלת מכבי תל אביב כשהבינה שהיא צריכה אותו על הקווים ועליה לתת לשיתוף הפעולה הזה הזדמנות נוספת. עכשיו למשחק.
אפשר לקחת את ההופעה הזו לכיוון שלילי, להגיד שמדובר באיזה באג בסימולציה, אבל מבחינתי מדובר במשחק שמראה שמכבי תל אביב יכולה לשחק כדורסל טוב. אז כן, ז'לגיריס הייתה בערב מחריד בהתקפה וזה הקרין לה גם על ההגנה, אבל אין עשן בלי אש. עודד קטש התכונן למשחק הזה באופן נהדר.
ברבע הראשון כל מטרתה של מכבי תל אביב הייתה שסילבן פרנסיסקו לא יקבל את הכדור וזה עבד לה נהדר בזכות אושיי בריסט. ראיתי פרסום שבהנהלת הצהובים שוקלים את מעמדו ובצדק, התקפית מדובר בשחקן מאוד מוגבל. עם זאת, הגנתית הוא שחקן שאין למכבי תל אביב, כזה שיכול להיות האיש למשימות מיוחדות. יש בזה קטלוג מאוד בעייתי, כי זו משבצת שוויל ריימן, שחקן פחות מוכשר מבריסט, נמצא בה. זו לא הסיבה שהחליטו להחתים את בריסט. Having said that, תצוגת הגנה מדהימה שלו מול אחד הרכזים הטובים באירופה.
לוני ווקר. כשהוא חם באמת אי אפשר לעצור אותו והוא קולע סלים משוגעים וכל התיאורים שאנחנו יכולים לתת לשחקנים כאלה, אבל הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם לדרך שבה כוכב מכבי תל אביב התפוצץ. היו לו שתי התפוצצויות ושתיהן התחילו מסל לשתי נקודות. הסיבה שאני מדגיש את זה היא שבמשחקי הנפל שלו הייתה לווקר ברירת מחדל – להתפשר על זריקה לשלוש.
ברגע שהוא הבין שאם הוא קודם יתאמץ, יגיע לחצי מרחק, יגיע לטבעת, ישיג שתי נקודות כדי להראות להגנה שהוא מסוגל לעשות מעבר – הוא מקבל אשראי להעיף לשלוש. אני לא מדבר על אשראי מקטש, אלא מעצמו. כשווקר מזהה את כל הדרכים לקלוע מול היריב ולא רק את ברירת המחדל שלו, הוא מסוכן פי מאתיים. זו הדרך שלו להיכנס לטירוף ומשם לך תעצור אותו.
בהרבה התקפות במחצית הראשונה ראינו את הסימפטום הקבוע – יש זריקה פנויה, לא משנה כמה על שעון ה-24, מרימים. אחרי שזה קרה כמה פעמים – ולזכותה של מכבי תל אביב היא הצליחה לעצור את ההתקפות של ז'לגיריס – ווקר החליט לחכות קצת, להגיע לזריקה יותר נוחה. הוא קלע זריקה קרובה עם הקרש אחרי שעבר בין כמה שחקנים ומיד אחרי זה דפק שלשה, זו ההתפוצצות הראשונה.
בהתפוצצות השנייה הוא הגיע לזריקה מחצי מרחק, כזו שהוא לא הרבה לזרוק העונה, קלע אותה ומשם התחיל הטירוף. הוא תפר שתי שלשות, הראשונה הייתה אחרי ירידה לא מספיק טובה של ז'לגיריס להגנה ואז הגיע המהלך שמבחינתי חתם את המשחק.
מכבי תל אביב שיחקה עם ווקר בעמדה 3 עם ג'ימי קלארק ואיפה לונדברג. לראשונה העונה, בזכות העובדה שזה ציוות שקטש מאוד מתחבר אליו, עם שני מובילי כדור, שחקן המטרה יכול להשתחרר לתרגיל שמיועד אליו. במקרה הזה, שחקן המטרה כבר רותח. ווקר ירד מחצי פינה אחת על שתי חסימות לחצי הפינה השנייה ומשם כבר קלע זריקה חסרת היגיון עם עבירה.
הרבה דברים שליליים אפשר להגיד על מכבי תל אביב הזו. שהיא חלשה בהגנה, שהיא לא סוגרת לריבאונד, שלפעמים השחקנים מתבלבלים. יחד עם כל ההערות האלה, שהן נכונות ברוב המקרים, יש גם הארה. ההתקפה של מכבי תל אביב, בטח בזכות השיטה של עודד קטש, היא התקפה טובה. הרי הבעיה של מכבי ת"א היא לא שהיא לא קולעת, אלא שהיא סופגת בכמויות של NBA.
הפועל תל אביב
איך אומרת הקלישאה? "לא ביכולת גדולה"? מסתבר שהפועל תל אביב, בטח מול קבוצה כל כך חלשה כמו וילרבאן, צריכה שתי דקות. בשתי הדקות האלה כמובן ניגע כי בסוף הן היו קריטיות במיוחד וכל מחמאה תתפזר פה, אבל מה שהיה ב-28 דקות לפני כן מקומם. למה 28? כי מוליכת היורוליג כן שיחקה טוב ברבע הראשון, זיהתה את ההגנה החלשה והלא מתואמת של הצרפתים כדי להאכיל את אוטורו ומוטלי מתחת לטבעת, 10 דקות ראשונות זו הייתה הקבוצה שאנחנו מכירים.
לעומת זאת, לאחר הישמע הבאזר של סיום הרבע הראשון הפועל תל אביב זלזלה בווילרבאן. תסובבו את זה, תגידו שזה יום של ננדו דה קולו, או לא היום של ואסילייה מיציץ' – החבורה של דימיטריס איטודיס חטאה בחטא היוהרה וכמעט שילמה על זה ביוקר. למזלם של האדומים, אין להם כרגע ברזומה שני הפסדים לשתי קבוצות תחתית של התחתית ביורוליג.
הביקורת הגדולה לאורך המשחק הייתה שהפועל תל אביב משחקת על בידודים, שאין תרגילים, שסומכים יותר מדי על האיכות של הסגל. יש בכך מן האמת אבל מי שראה את הקבוצה הזו מאז שאיטודיס הגיע יודע שמדובר בכדורסל יותר גמיש, כיפי מאוד לצפייה כי הוא נותן לשחקנים להשתמש בהרבה יותר מהארסנל האישי שלהם שהמחיר שלו הוא גם להסתכן ביום לא טוב של המובילים.
מול וילרבאן היה מדובר בעוד משחק בו התקפת הפועל תל אביב נראתה מנומנמת כשהיא יודעת שהיא יכולה לנצח אם היא תיתן עוד חצי פוש. זו גישה שדיברו עליה בעבר לא רק במדור הזה והיא ניצבת מול עיניו של כל צופה. מה הבעיה? שבדרך כלל, גם בגישה הזו, יש שחקנים שנותנים הכל, שחקנים שגם אם מיציץ' לא מעלה הילוך או שאנטוניו בלייקני לא מפגיז יודעים להיכנס ברווח ולבנות עבור הפועל את ההפרש.
מול וילרבאן לא היה כזה. ג'ונתן מוטלי ודן אוטורו היו במשחק טוב, אבל דווקא שלושת השחקנים שבדרך כלל מחזיקים את העניין הם כריס ג'ונס, אלייז'ה בריאנט וקולין מלקולם. שלושתם נקלעו לתוך גישת ה"יהיה בסדר". אז לא היה בסדר, ננדו דה קולו כנראה לא מבחין בצבעים ויודע שמול קבוצה ישראלית הוא חייב להתפוצץ, החמישייה של וילרבאן הייתה עדיפה על זו של הפועל תל אביב.
בסופו של דבר, הפועל תל אביב רצה 0:17 וסגרה את המשחק. מה היה שם? אז הזכרתי שבלייקני לא הפגיז ב-38 דקות ולאורך כמה רגעים הוא גם הלחיץ מאוד כשהוא מסר ממצבים בהם הוא היה זורק עם אקדח מכוון לו לראש. אחרי שהוא הבין שהקבוצה שלו מתקשה, לא יורדת מספיק מהר להגנה והיא איכשהו צריכה קסם מול אחת הקבוצות החלשות ביורוליג (אם לא הכי חלשה) – הוא הגיע, נתן שני סלי קלאץ' של כוכב ועוד אסיסט לשלשה של איש וויינרייט ופה זה למעשה נגמר.
המחמאה הכי גדולה להפועל תל אביב היא שגם במשחק כזה – בו שחקנים זייפו בהגנה ואיטודיס לא מצליח לסדר התקפה שלא הולכת על יכולת אישית – היא התעשתה, הבינה שאלה 38 דקות שאסור להן לחזור ובשתי דקות חזרה להיות הפועל תל אביב שראינו עד כה. המזל הגדול של הפועל ת"א היא שזה קרה לה מול וילרבאן, כי בוודאות מול כל קבוצה אחרת אם היא הייתה נזכרת שתי דקות לסוף שהיא צריכה לשמור יותר צמוד או לשחק יותר מהר המשחק היה מסתיים ב-20 הפרש.
אז מצד אחד כל הכבוד לאיטודיס ושחקניו שהצליחו לצאת מהנמנום, לבעוט בווילרבאן החלשה ולא להפוך לכותרת שלילית באתרים. מצד שני, יש לה יריבה בינונית בשבוע הבא – וירטוס בולוניה – המבחן שלה הוא לא לנצח, אלא לפרק אותה, להתחרפן מהמשחק הפושר מינוס עד לא טוב שהציגה נגד וילרבאן ולהיזכר שאין לה שום סיבה להתפשר על פחות מסגירת המשחק בתחילת הרבע השלישי עם 25 הפרש.
האם אני בטוח שזה יקרה? לא, אבל מדובר פה במטרה שהיא הגיונית כי בסוף בולוניה לא קבוצה כל כך חזקה והפועל תל אביב כן קבוצה כל כך חזקה. אז נכון, משחק חוץ, ליגה שוויונית והכל יכול לקרות, אבל אחרי משחק כזה? איטודיס וכל החבורה חייבים לבוא עם עצבים ולנתב אותם ל-100 נקודות ומעלה. אולי אפילו לשבור את השיא של מונאקו ששברה את השיא של מכבי.
הפועל ירושלים
חוץ ממכבי תל אביב, עוד קבוצה ישראלית שפירקה אתמול היא הפועל ירושלים. אין יותר מתבקש מלכתוב שהחבורה של יונתן אלון שייטה בוונציה. וואו. פשוט וואו. בלי סימני שאלה, בלי ספקות, בלי שום גרם של ביקורת – מדובר בקבוצה הכי חזקה ביורוקאפ. בתחילת העונה דובר על כך שלהפועל ירושלים הייתה בעיה, כי היא העמידה סגל מוכשר התקפית ברמת יורוליג אבל היא קצת איבדה את הנישה ההגנתית של יונתן אלון.
מאז ההפסד המאכזב מול הפועל העמק, האדומים מהבירה ניצחו תשעה משחקים ברצף, שישה ביורוקאפ ומלבד המשחק מול מכבי ראשון לציון אותו ניצחה בעור שיניה אי אפשר להגיד שההגנה שלה לא הייתה טובה. היא מצאה את האיזון וזה היה בולט במיוחד נגד ונציה. מדובר בקבוצת אמצע טבלה שתיאבק על הפלייאוף, אבל כזה פער? מדובר בהצגה.
הסממן השני הכי גדול מבחינתי לזה שיונתן אלון הפך את הפועל ירושלים למכונה ולמועמדת בכירה לזכייה ביורוקאפ הוא קאדין קרינגטון. המתאזרח שלנו בנבחרת ישראל – כמו כל הנבחרת – לא הצליח להביא את מה שהוא מביא באדום למשחקים בכחול-לבן. מעבר לזה שאי אפשר לאמן יותר מדי בכדורסל נבחרות והנבחרת שלנו כרגע נראית לא טוב, במקרה של קרינגטון הדיסוננס בין הפועל ירושלים לנבחרת ישראל הוא הזוי.
הסממן הכי גדול נקודה לכך שהפועל ירושלים היא כבר לא קבוצת הגנה טובה ואפורה אלא שיש לה את כל מה שצריך כדי גם לקלוע 100 וגם לספוג 65 הוא יובל זוסמן. כבר הוזכר שאם הוא טוב אז הפועל ירושלים טובה, אבל הרצף הזה הוא חתיכת סימן קריאה לזה שהקבוצה כבר התחברה לחלוטין. בששת הניצחונות הרצופים של יובל זוסמן ביורוקאפ הוא כמעט חמש שלשות למשחק וקולע אותן ב-57 אחוז! מדובר בשחקן שלפני שהכל התחבר היה בתקופה כל כך רעה שהעונשין היה האויב שלו ולקלוע היה הפחד הכי גדול שלו.
ההתקדמות ההתקפית שלו שהופכת אותו לפקטור על אמת, זו שגורמת להגנה להתרכז בו ויכול לתת לג'ארד הארפר וקרינגטון יותר מרווח היא סופר משמעותית. כשיש לקבוצת כדורסל שני גארדים כל כך טובים והקו הקדמי לא באמת מאיים כמוהם, הרבה יותר קל להגנה לסגור אותם.
בערב הזה, בו ניצחו שלוש הנציגות הישראליות באירופה (משפט משמח במיוחד), הפועל ירושלים היא זו שנמצאת בכושר הכי טוב. מעבר לזה שהיא לא מסוגלת להפסיד, רואים שיש בקבוצה הזו משהו אחר, כזה שכבר ראינו בעבר. בחבורה הזו יש מנהיג שהוא שחקן כדורסל לא מהעולם הזה, כוכב שני שהופך את הקו האחורי לבלתי ניתן לעצירה, שני פורוורדים טובים, רכז ישראלי מעולה מהספסל, עוד גארד שיש לו איכויות של כוכב. אם זה ימשיך ככה ברור שזה הולך לזכייה ביורוקאפ, אבל יש פה משהו יותר גדול.
הפועל ירושלים, זו שהייתה קבוצה אפורה, יכולה להפוך להפועל תל אביב. הדרך שבה היא משחקת, הסגל, הכסף של הבעלים. אם יונתן אלון מצליח לגרום לקבוצה הזו לשחק ככה לאורך המשך העונה הסדירה, בפלייאוף אנחנו נראה את הפועל תל אביב של העונה שעברה. אין שום סיבה שהאווירה שנוצרה סביב הפועל תל אביב לא תיווצר גם סביב הפועל ירושלים.
אם זה יקרה, אנחנו הולכים לתקופה הכי טובה שהכדורסל הישראלי ידע אי פעם. קודם כל המשחקים יחזרו לארץ (ובתקווה גם יישארו פה תמיד), יהיו לנו שלוש נציגות ביורוליג ואחת מהן תגיע עם דחיפה מאסיבית של רכש. זכייה של הפועל ירושלים ביורוקאפ אומרת שלא מקשיבים לשום הצעה על הארפר, שמאריכים חוזה למי שצריך, שמביאים שחקני יורוליג ברמה מאוד גבוהה ולמעשה עושים הפועל תל אביב. אני מניח שמתן אדלסון יעשה את זה בצורה הרבה יותר שקולה ולא יביא 600 שחקנים כמו עופר ינאי, אבל יחזק בדיוק איפה שצריך כדי להעמיד קבוצה שתתמודד על אזורי הפלייאוף.
יש סיבה שאני מדבר על זה כבר עכשיו למרות שמדובר בעונה ארוכה, כי אני לא זוכר את הפועל ירושלים משחקת ככה בהתקפה, בנויה ככה, מנצחת ככה. יש את כל הסימנים לכך שהעונה הזו, שנפתחה לא טוב, תסתיים בעוד היסטוריה ישראלית במפעל השני בחשיבותו באירופה.
מה דעתך על הכתבה?