טילט: מצב מנטלי שבו אדם או מערכת יוצאים מאיזון, לא בגלל אירוע אחד חריג, אלא בגלל הצטברות של גירויים קטנים שמערערים את השליטה. הוא מתחיל לרוב כשפער נוצר בין הציפייה למה שאמור לקרות לבין המציאות בפועל. הוא פועל בשקט, בלי סימן אזהרה ברור. הפעולות הופכות אימפולסיביות יותר או זהירות מדי, הביטחון מתערער, וההתנהלות כבר לא מונעת מהיגיון קר אלא בעיקר מלחץ או תסכול.
למה פתחתי עם ההסבר הזה של "מה הוא טילט"? קודם כל כי המונח הזה קיים בכדורסל, אולי אפילו לפני שנכנס לחיינו במישורים אחרים. בניגוד לחיים עצמם, במהלך משחק כמעט לא מזהים אותו, בטח לא בלחץ של אלפי אוהדים. אם יש משפט אחד שכנראה מגדיר את זה הוא "הפחד מלהחטיא מחליף את הרצון לקלוע". ברגע הזה, גם התאמות טקטיות מתקשות לעבוד, כי הבעיה כבר לא נמצאת בלוח, אלא בראש.
בערב אחד, שתי התל אביביות חוו בדיוק את המצב הזה. לא תבוסה מהפתיחה, לא משחק אבוד מראש, אלא הידרדרות מנטלית בתוך משחקים שהיו בשליטה לפרקים. אצל אחת זה התחיל מסוף הרבע השני, אצל השנייה היה רגע טריגר ברור, אבל המכנה המשותף היה זהה: אובדן קצב, קיפאון התקפי ותחושת חוסר אונים שהלכה והעמיקה. זה לא היה עניין של כישרון או עומק, אלא של מצב תודעתי. טילט, במלוא מובן המילה.
הפועל תל אביב
המשחק מול באיירן מינכן לא התחיל רע עבור הפועל תל אביב. עד אמצע הרבע השני, ואפילו מעט אחריו, לא הייתה תחושה אמיתית שהמשבר יימשך. הפועל שלטה בקצב, הצליחה להגיע לזריקות טובות לשלוש, נתקעה לפרקים אבל לא משהו שלא ראינו ממנה העונה גם במשחקים טובים.
בסוף הרבע השני, ברגעים שבהם המשחק עוד היה פתוח לחלוטין, נוצר הפער הראשון בין מה שקורה על הלוח לבין מה שמתחיל לקרות בראש. אלה היו דקות שבהן גם באיירן מינכן טעתה, איבדה כדורים, החטיאה זריקות נוחות והשאירה להפועל חלון הזדמנויות להגדיל יתרון קטן או לפחות לרדת למחצית בתחושת עליונות. זה לא קרה. ההתקפות של הפועל החלו להתארך, הכדור נתקע יותר ויותר בידיים של הרכז, והתחושה הכללית הייתה של אובדן שליטה.
כאן נוצר שינוי מסוכן. הפועל לא האטה את המשחק כדי לנהל את ההפרש יותר, באיירן כבר חזרה, היא הייתה צריכה להתחיל לשחק כדורסל יותר מהיר. למה זה לא קרה? פה מתחיל הטילט. הסימן הראשון לטילט הזה הוא כריס ג'ונס. בדרך כלל, מי שמנהל את המשחק באופן יותר איטי ולפעמים גם תוקע את ההתקפה הוא ואסילייה מיציץ'. הפעם, ג'ונס היה אחראי לכך.
ההבדל בין הקבוצות באותן דקות לא היה באיכות הקליעה או בעומק הסגל, אלא בטיימינג. אצל באיירן, התנועה החלה כבר על החצי, מתוך הבנה שהיתרון נוצר רגע לפני שההגנה מתייצבת. אצל הפועל, התנועה החלה רק אחרי שאחד הרכזים בדק את לחץ האוויר בכדור בין שלוש ל-90 פעמים.
הרבע השלישי, שהיה אפילו יותר גרוע מהרביעי (נגיע אליו) יצר את הטילט, שם עוד היה אפשר לעצור אותו. הוא התחיל ברצף של פעולות קטנות: החטאה של זריקה חופשית, איבוד מיותר, יציאה לא טובה בחילוף. שום דבר דרמטי בפני עצמו, אבל הכול יחד יוצר תחושת חוסר שליטה. כאן כבר ניתן היה לראות את הסימפטום הברור ביותר של קבוצה בלחץ – התקפות שלמות שבהן רק שחקן אחד נוגע בכדור. לא בגלל שמישהו ביום טוב אז עשו איזה "אופן", אלא כי אף אחד לא זז.
בשלב הזה נוצר דבר שונה מהתקפות שנגררות עד לסוף השעון – וזה היה אפילו יותר גרוע. הפועל המשיכה ללכת לשלשות, גם כשהאחוזים החלו להתיישר כלפי מטה. בנוסף, היא נרתעה מלהיכנס לצבע של באיירן. הלחץ לקלוע הפך לפחד שהכדור לא ייכנס, אז לא מחפשים סל טוב, מחפשים מהר, מחפשים שלשה, פאניקה.
באיירן זיהתה את המצב במהירות והתאימה את עצמה. היא סגרה חזק את הצבע, שלחה עזרה והבינה שאין לה שום סיבה לא להקריב עבירות בחדירות על הקו. במקביל, היא הזמינה את הפועל לקחת זריקות מוקמדות לשלוש, בידיעה שהן מגיעות בלי יתרון אמיתי ובלי ביטחון. בתוך כל זה נכנס גם הקהל עם קריאות הבוז אחרי החילוף של ים מדר. אני ממליץ לכם לחזור לראות את הפרצוף של דימיטריס איטודיס ברגע הזה, גוון עורו התחלף.
לאורך כל הדקות המחרידות האלה, ההתקפה של הפועל תל אביב הייתה משהו בין בושה לחרפה. הרי כל העונה אנחנו רואים את הפיק אנד רול מחצי פינה של מיציץ', בריאנט, ג'ונס ובלייקני. אחריו, פוסט אפ של אוטורו, מוטלי, אודיאסי. אם היה משחק שבו הפועל תל אביב הייתה צריכה לצאת מהמשבר ולהרוויח עוד כלי בהתקפה זה המשחק הזה. מה קרה במקום? איטודיס קפא, לא הצליח לעצור את ההידרדרות בזמן עם משהו חדשני. אני בטוח שאחד המאמנים הגדולים ביורוליג שומר קלף מסוים, לא יודע מה הוא אצל הפועל תל אביב – כי לא ראינו גם לאורך המשבר הזה שום דבר חדש.
הרבע הרביעי היה תוצאה ישירה של כל מה שקדם לו. ברגע שההתקפה של הפועל לא חזרה לעבוד, לא הגיע ניסיון למהפך. לא לחץ אגרסיבי, לא ניסיון כלשהו לעשות משהו שונה גם בהגנה. הייתה תחושה של השלמה עם הטילט. הבנה שזה כבר לא משחק שאפשר "לתקן" כי קבוצה שנמצאת במצב הזה כבר לא יוצאת ממנו עם תרגיל מהלוח. ברגע הזה באיירן קיבלה ביטחון. בניגוד לרבע השלישי בו היא גם עשתה טעויות בהתקפה, ברבע הרביעי היא כבר קלטה שמולה עומדת יריבה מיואשת והחלו להגיע חדירות על ימין ועל שמאל, בלי כיסוי, בלי עזרה. הפועל תל אביב, ברוכה הבאה למשבר האמיתי והראשון שלך בעונת 2025/26.
מכבי תל אביב
גם במקרה של מכבי תל אביב – או יותר נכון, במיוחד במקרה שלה – המשחק מול ולנסיה לא התחיל כמשחק שבו נדמה שמשהו עומד לקרוס, להיפך. במחצית הראשונה מכבי הצליחה לשלוט בקצב, לא לאפשר ליריבה לשחק מהר, ובעיקר להגיע לצבע בצורה עקבית. ולנסיה נראתה מוגבלת, בטח ללא מאט קוסטלו והחיסרון בצבע, התקשתה לייצר ריצות, והייתה תלויה יותר מדי בקליעה מבחוץ. כל עוד מכבי הצליחה להיכנס לצבע, לאסוף ריבאונדים ולסגור את הדרך למתפרצות, המשחק היה תחת שליטה, גם אם לא מרשימה.
הרגע הראשון שבו משהו התחיל להיסדק הגיע דווקא במהלך האחרון של המחצית הראשונה. לא סל גדול, לא ריצה, אלא לחץ רע. אין לחץ אמיתי על מוציא הכדור, אין סגירה חכמה על הקווים, והאחריות מתגלגלת לשחקן על החצי. במקרה הזה, גור לביא מוצא את עצמו עמוק מדי, איפה לונדברג יוצא חצי צעד מאוחר לקמרון טיילור, ולנסיה מדלגת על הגארדים של מכבי כאילו הם לא שם. הטעות הזו, של לביא ושל מרסיו סנטוס שלא היה באזור בכלל, אפשרה לוולנסיה לרדת למחצית רק בפיגור שש נקודות. זה לא נראה דרמטי בזמן אמת, אבל בדיעבד זו הייתה זריקת חמצן קריטית לספרדים.
הרבע השלישי היה נקודת המפנה האמיתית, המקום שבו הטילט התחיל להתגבש. ההתקפה של מכבי כבר לא הצליחה להגיע לטבעת כמו במחצית הראשונה, והסיבה לכך הייתה ברורה. ולנסיה קלטה שמלבד לונדברג, אין למכבי שחקן שמסוגל לקחת את הכדור בעקביות עד הסל. לונדברג עצמו נעלם מהמשחק, לא הצליח לייצר את אותן חדירות, וברגע שזה קרה – כל ההתקפה התקשתה. רומן סורקין נקלע לערב חלש, התקשה להתמודד עם הגבוה וחצי של ולנסיה, והצבע הפך לאזור סגור הרבה יותר עבור הצהובים.
כאן נכנס האלמנט של חוסר תגובה. עודד קטש היה צריך לזהות שהמשחק משתנה, ולהבין שג'יילן הורד חייב לשחק יותר כארבע בתוך הצבע, בדומה לתפקיד שטי ג'יי ליף מילא. הקליעה של הורד מחוץ לקשת כבר לא הייתה באזור כמה משחקים, אבל כשהוא מקבל את הכדור בנקודות נוחות, הוא יכול להיות זה שמצופף את ההגנה ופותח את המשחק. זה לא קרה. מכבי המשיכה לנסות את אותם דברים, גם כשהתנאים השתנו, וההתקפה החלה להיתקע.
הטילט עצמו קיבל פנים ושם בדמות מרסיו סנטוס. העבירות הרכות, שהפכו כבר לסימן היכר, הכניסו אותו ללופ מנטלי בעייתי. במקום להיות שחקן שמייצר אנרגיה, הוא הפך למינוס על המגרש, ובעיקר איפשר לניל סאקו להיראות כמו שחקן דומיננטי במיוחד (איך לא עשו עליו עבירות על ימין ועל שמאל?). ההגנה של מכבי ניסתה לשמור גבוה, מתוך פחד מהשלשות של ולנסיה, אבל איבדה את הראש. שחקנים כמו ז'אן מונטרו (שהיה מצוין) ואומארי מור, קראו את זה היטב והגיעו שוב ושוב לטבעת בחיתוכים חכמים, בלי עזרה אמיתית מאחור.
בהתקפה, הטילט נראה דומה מאוד לזה שחוותה הפועל תל אביב יום, אבל עם ניואנס שונה. מכבי הגיעה מאוחר מאוד לאקשן. בניגוד לשלושת הרבעים הראשונים, שבהם ההתקפה החלה מוקדם, כאן היא התחילה אחרי שכבר פספסה את הפיק אנד רול הראשון. במקרה הזה, כמו הפועל תל אביב, גם כשהצליחה לייצר זריקה פנויה בשלב מוקדם יחסית של השעון, היא קיבלה החלטה רעה וזרקה בכפייה. תמיר בלאט לא הצליח להניע את ההתקפה בזמן, המסירות הראשונות לא היו מדויקות, והכול הפך מאורגן פחות ולחוץ יותר.
בניגוד להפועל, שם הטילט היה תהליך בלי רגע ברור, אצל מכבי היה טריגר חד. מהלך ארבע הנקודות של קמרון טיילור היה הרגע שבו הפאניקה התחילה. עוד לפני כן ולנסיה הבינה בדיוק מה מכבי עושה בכל התקפה, אבל הרגע הזה נתן לה זריקת ביטחון. היא מנעה את הפיק אנד רול הראשון, שיבשה את האופציה הראשונית, והכריחה את הגארדים של מכבי לאלתר. התוצאה הייתה ברורה: ממצב שבו הגארדים שלטו בקצב והכתיבו את המשחק, הם עברו למצב שבו הם מכריחים זריקות.
הבעיה העמוקה יותר הייתה חוסר התגובה מהספסל. קטש ניסה שינוי או שניים שלא הניבו פרי, כמו למשל חמישיות גבוהות מאוד (אושיי בריסט ב-2, מוזר). אבל בניגוד למשחקים קודמים, שבהם היה מוציא שחקן כמו לוני ווקר לחסימה כדי לשבור הגנות, כאן לא היה לוני ווקר שעושה סל מכלום. למרות שאין לוני ווקר, למה לא לעשות תרגיל דומה ללונדברג? למה לא לוותר על הפיק אנד רול הגבוה לכמה התקפות? מכבי נשארה עם אותם כלים, גם כשהיה ברור שהם כבר לא עובדים וגם לא עבדו לאורך משחקים שלמים בעבר.
ברגע שהטילט השתלט, ולנסיה אפילו נהנתה. היא קראה את ההגנה הגבוהה של מכבי, חתכה לטבעת בלי חשש, והרגישה שהלחץ נמצא כולו בצד השני. מכבי, מצידה, המשיכה לשחק מהר כשלא היה צריך, ואיטי כשכן היה צריך.
ההפסד הזה, כמו זה של הפועל תל אביב, הוא לא עוד הפסד בעונה ארוכה, הוא נורת אזהרה. לא בגלל התוצאה, אלא בגלל הדרך. מכבי תל אביב גילתה שגם אצלה, ברגע שהאופציות הראשונות נלקחות והקצב משתנה, אין עדיין תשובה ברורה. הטילט הזה היה שונה, עם טריגר ברור ושם מוגדר (סנטוס), אבל הסוף היה דומה. ברגע שלא הגיבה בזמן, היא נכנעה ללופ.
מה דעתך על הכתבה?