הפועל תל אביב השיגה ניצחון מרשים במיוחד בדרך לפלייאוף כשרמסה 91:109 את וירטוס בולוניה, כשבמשחקה השלישי מאז החזרה מפגרת המלחמה הכפויה החבורה של דימיטריס איטודיס נראית יותר טובה באופן משמעותי בהשוואה לאיך שנראתה כשהמשחקים שוחקו בישראל.
השיח הבלתי פוסק על ההבדלים בין משחקים בישראל למשחקי "בית" בחו"ל נוגע בדרך כלל למכבי תל אביב, אבל כמובן שגם הפועל מושפעת מהנושא באופן בולט, כשאצלה דווקא המגמה הפוכה. כזכור, האדומים דווקא התקשו יותר בהיכל מנורה ולמעשה הריצה המטורפת בתחילת העונה הגיעה כשהמשחקים שוחקו בסופיה, איפה שהם משוחקים עכשיו.
למה זה קורה? איך זה שדווקא מחוץ לבית האמיתי שלה (או לפחות הזמני) אליו מגיעים (או אמורים להגיע) אלפי אוהדים, הפועל תל אביב פחות טובה, יותר לחוצה והכי משמעותי – לא מרגישה בבית? בלי לסבך את העניין, כי הסיפור מוכר. עופר ינאי מכניס הרבה כסף, חברי העמותה לא מתלהבים, האוהדים מפחדים להפוך למכבי ולהצליח (פייס איט) ומפריע להם שהמאמן המתנשא (פאראדקסו טו) לא משתף את הישראלים שהיו שם כשהם היו דרג אחד או שניים למטה.
אז הפועל תל אביב כבר לא משחקת בפני אלפי אוהדים וזה ברור כשמש שזה הוריד ממנה לחץ וביקורת תוך כדי משחק ושיפר אותה. המשחק מול בולוניה הוא תופעה חריגה אבל זה זיקוק והוצאה לפועל של כל מה שעובד מחוץ לישראל.
ראשית, החמישיות היו מאוזנות. בזכות הגעתם של ליוואי רנדולף וקסלר אדוארדס, איטודיס לא הלך על יותר מדי ניסויי כלים מהפתיחה וכמעט כל הזמן בעמדות 1-5 היו שחקנים שזו עמדתם הטבעית. שנית, היה נראה שיש יותר שקט על הקווים וזה הקרין למגרש. איטודיס הלא לחוץ הוא בסוף מאמן טוב בהרבה מזה שמחוויר על הספסל.
הדבר הטוב ביותר שהפועל תל אביב עשתה מול בלוניה זה להעביר כדור לצבע מוקדם. זה התחיל בדן אוטורו כמובן, כי וירטוס עם כל הפורוורדים המוכשרים שלה היא קבוצה עם סגל לא מאוזן. הרבה פציעות, אין סנטר נורמלי, אוטורו נהנה. להעביר כדור לצבע במקרה של הפועל תל אביב זה לא מה שהיא עשתה עד כה, שזה לכדרר 15 שניות ומיציץ' או בריאנט חודרים, אלא קודם לחפש את הסנטר או לחדור בתחילת ההתקפה ולכווץ את ההגנה שגם ככה מרוכזת באוטורו. כמובן שמול בולוניה ספציפית זה עבד הרבה יותר טוב, אבל מבחינת הרעיון והסגנון הישיר, גם אם לא תהיה תצוגה התקפית חריגה כל משחק, זה רעיון שהופך את הפועל תל אביב ליותר מעניינת.
דבר שלישי שעובד מחוץ לישראל, ויסלחו לי אוהדי הפועל תל אביב, ים מדר, בר טימור ושות' – הישראלים לא משחקים אם שני השחקנים שמעליהם בהיררכיה לא ביום זוועה. אני מבין את אוהדי הפועל ת"א שרוצים ישראלים על הפרקט, אבל לצערם הרב כדי להיות קבוצה הישגית שעושה פלייאוף יורוליג ואולי איכשהו מגיעה גם לפיינל פור, ביורוליג אין להם מקום.
ויבואו ויגידו לי "אחרת למה אנחנו צופים? לראות עשרה שכירי חרב?", וואלה, כן. האמת הזו כואבת, אבל ההצלחה של הפועל תל אביב לא תגיע מהישראלים שיש לה כרגע. אבל הטענה הזו, כפי שאמרתי, היא חלק מוויכוח בלתי פוסק, אז מה השתנה?
כשהמשחקים לא משוחקים בארץ, אין על איטודיס לחץ אטומי להכניס במשחק צמוד שחקן ישראלי, הוא לא מרגיש את האווירה החצי מנומנמת חצי מאכזבת ביד אליהו וזה מאפשר לו ובטח לשחקנים שלו להיות הרבה יותר משוחררים.
זה יכול להישמע כאילו אני מאשים את אוהדי הפועל תל אביב, אז אעשה סדר, אני לא מאשים, אבל יש עניין של כמה אחראי כל גורם בסיטואציה למצב שבו הקבוצה יותר טובה ללא הקהל שלה. ראשון הוא הקהל, כי אין מה לעשות, בחרתם לבקר את הקבוצה על כל צעד שלא נראה לכם? יש לזה מחיר, אתם היחידים שמשלמים אותו.
שני הוא איטודיס, כי הוא נופל ללחץ הזה ובמקום להיות מאמן קר שמצליח להתמודד עם זה הוא מתייחס לזה בזלזול ויוצר אנטגוניזם. שלישי הוא המועדון ועופר ינאי, כי חלק מהביקורות של הקהל מוצדקות. כרגע הספינה הזו לא שוקעת, אבל אי אפשר להיות בעלים של קבוצת ספורט אם אתה מסוכסך עם הקהל לאורך זמן, בטח לא באחד המועדונים הגדולים במדינה.
אחרי שהובהר שאוהדי הפועל הם לא היחידים שגורמים לקבוצה להיראות פחות טוב בתל אביב, אין ברירה אלא להגיד את האמת הכואבת. האחריות אינה עליהם באופן בלעדי, אבל המשחק מול בולוניה הוכיח – כרגע, אין לקבוצה סיבה לרצות לחזור להיכל מנורה. כי בניגוד למכבי תל אביב שחייבת את הקהל שלה, נראה שהפועל תל אביב קצת שמחה שהיא רחוקה מהקהל שלה.
כואב, נוגד את ההיגיון שלנו כאוהדי ואוהבי כדורסל, אף אחד לא יעז להגיד את זה בקבוצה, אבל היכולת על המגרש אומרת הכול. עד אשר ייפתר הסכסוך הלא סביר הזה, הבית בסופיה, ה"בית" בתל אביב.
מה דעתך על הכתבה?