מכבי תל אביב התקשתה אך הצליחה להשיג 85:89 חשוב בחוץ מול וילרבאן החלשה. מעבר לסיטואציית המלחמה שהוציאה את השחקנים קצת מכושר, היה נראה שבמשחק מול הצרפתים משהו אחר השתבש – החיבור.
ההישג הכי גדול של עודד קטש העונה היה לקחת קבוצה לא מחוברת עם פוטנציאל מסוים להסתדר בהתקפה והפך אותה לאחת ההתקפות הטובות ביורוליג. עם זאת, במשחק מול וילרבאן ראינו מכמה שחקנים רגרסיה מסוימת, כזו שהחלה גם מול מילאנו. היה נראה, בטח במחצית הראשונה, שהלחץ לנצח את וילרבאן החלשה השתלט וזה הביא איתו פאניקה – מה קורה כשהכדור לא נכנס בדרך הקבועה?
אז כשהקבוצה כן הייתה בכושר ורצה, השחקנים שהם חסרי תחום אפור נתמכו על ידי אלה שדווקא כן. אז כשלוני ווקר היה פחות טוב, היה את איפה לונדברג. כשמרסיו סנטוס היה פחות טוב, היה את רומן סורקין. הבעיה היא שלונדברג איננו (אחר תפס את מקומו הפעם) וסורקין גם היה איננו עד לרגע אחד.
הדבר שהכי מסמן את היציאה מאיזון ושטף של מכבי תל אביב הוא ההתפשרות על זריקות לשלוש. לפתוח משחק עם 1/14 זה קורה, לפתוח אותו עם 1/14 כשבקושי נכנסים לטבעת? חריג ביותר. מעבר לווקר שהתקשה מאוד ונראה כמו ווקר שלא משיג קודם סל ואז מתפרע, גם סורקין היה חלש במחצית הראשונה.
אז ניסיתי להבין למה מכבי תל אביב התפשרה על השלשות האלה ולא נכנסה לטבעת. אולי השחקנים הרגישו שזה יותר נוח? פחדו ממגע? הרגישו לא בכושר? כל הסיבות האלה יכולות להיות נכונות אבל כולן מובילות למסקנה אחת – ייתכן שמכבי ת"א חזרה לנקודת ההתחלה.
טוב, אולי לא במאה אחוז, כי במחצית השנייה השחקנים התעשתו והצליחו לשחק בדרך של קטש. עם זאת, זה קרה בזכות שני שחקנים – ג'ון דיברתולומיאו ותמיר בלאט. הראשון, עם כל הכבוד למשחק המעולה שסיפק, זה לא דבר שמחזיק ליותר ממשחק או שניים. לראייה, המשחק הקודם בו קלע בדאבל פיגרס ביורוליג היה בינואר מול ריאל ולפני כן מול וירטוס בנובמבר (שני הפסדים אגב).
אז על אף שבמקרה הזה, באין ציפור שיר גם עורב ייחשב לזמיר, היה שחקן אחר שגנב את ההצגה. עורב הוא לא, אבל במכבי תל אביב המחוברת תמיר בלאט הוא רכז ספסל. לכן, ההתעלות שלו הצילה את מכבי תל אביב לא רק מהפסד משפיל, אלא מחזרה לאחור אפילו יותר מנקודת ההתחלה.
מעבר לשלשות ולשיא אישי באסיסטים ביורוליג (מברוק), בלאט עשה דבר שהוא יותר קריטי להתקפת מכבי תל אביב מהכול – החזרת רומן סורקין לעניינים. כאמור, הסנטר הישראלי היה חלש במיוחד במחצית הראשונה והזכיר לאורך דקות את הגרסה שלו לפני הפריצה, השחקן שמחטיא לעיתים לייאפים פשוטים. הדאנק המפלצתי חד משמעית הוא מה שהכניס אותו למשחק, אבל ללא בלאט אין סיכוי שהוא היה מסיים עם 23 נקודות.
מה שבלאט עשה הוא בעצם כניסה לנעליו של לונדברג. הגארד הדני הפצוע היה זה שברגעים שההתקפה לא שוטפת, גם אחרי השיפור לאורך העונה, מצליח לייצר יש מאין (בעיקר בנקודות), למשוך אליו את ההגנה ולהחזיר את מכבי ת"א לתמונה. זה בדיוק מה שבלאט עשה, רק עם יותר אסיסטים ופחות לייאפים.
אז הזכרתי את המונח "נקודת ההתחלה". הסיבה שמכבי תל אביב חזרה אליה במובנים מסוימים היא נטו הרצף שנקטע בגלל המלחמה. עם זאת, יש לה כבר ניסיון בזה ויהיה יותר קל לחבר הכול מחדש. שלושה שחקנים שמול וילרבאן נראו כמו הגרסה בתחילת העונה הם כמובן ווקר וסנטוס, אבל גם ג'ימי קלארק שסיים עם 14 אחרי שקלע 8 נקודות בפתיחה נראה כמו קלארק הלא יציב מפתיחת העונה. מצד אחד, מגיע לטבעת. מצד שני, לא מספיק אחראי בהתקפה.
האם הם יעשו את זה מול פנרבחצ'ה החזקה? לא הייתי מגיע עם ציפיות. הסיכוי שווקר יתפוצץ קיים, אבל הוא יותר נמוך וכמובן שאלופת אירופה לא פראיירית ותסמן את החולשות שלו מהתחלה. לגבי קלארק, הכול תלוי אם קטש ימשיך לתת לו קרדיט בחמישייה, כי לטעמי הוא צריך להמשיך. בעיה של ביטחון אין לו, זה רק צריך להתחבר שוב. לגבי סנטוס, ככל הנראה שוב יהיה רך, שוב יעשה עבירות מיותרות. הוא השחקן שייקח לו כנראה הכי הרבה זמן, בטח בהתחשב בסיטואציה, לחזור לגרסה המשופרת שלו.
לאורך העונה רציתי לפרגן לגור לביא ולא יצא. למרות שקלע רק ארבע נקודות הפעם, אין מנוס מלהגיד את מה שקיוויתי שיקרה מתחילת העונה – הוא לא על תקן הישראלי מחמם המגבות. סליחה על הכינוי הבוטה, אבל העדפתי לא להשתמש בשמות של שחקנים (אתם יודעים מי). מה שמייחד את גור לביא הוא שיש לו את הכלים הדרושים כדי לספק קבלות גם ביורוליג.
הרי מה הטייפקאסט של ישראלי קצה רוטציה במכבי תל אביב? או חסר קליעה בעל הגנה נטו שעושה עבירות כשצריך, או קלעי שלשות טוב שלא יודע לכדרר ועושה עבירות כשצריך. לביא, כמו כל מי שעבר בקבוצה בעמדות 3-4 בשנים האחרונות, הוא גם שחקן האסל. היתרון המהותי שלו, שהוא גם באמת טוב בזה, כי הוא סוגר מעולה לריבאונד ובעל יכולות אתלטיות שלא מספיק מעריכים.
הבעיה בשחקנים האלה היא לא "העבודה השחורה", אלא שבכל מה שקשור ללהיות שחקני כדורסל הם לא מספיק טובים מול האירופאים. לביא לעומת זאת הוא כדורסלן טוב כמו כל פורוורד גנרי שארוך ממנו בכמה סנטימטרים וקופץ גבוה ממנו אבל מכדרר לעצמו על הרגל והורג יונה כשהוא זורק לשלוש.
שני דברים מאוד מרשימים בלביא. אחד, היכולת באמת לקלוע נקודות, כי להיות במשחק יורוליג באינטנסיביות כזו ולדעת לקחת כל צ'אנס שיש כדי לעשות סל זה יתרון עצום. השני, תנועה מעולה ללא כדור וזה ההבדל המהותי. לביא לא נע בין פינה לפינה עם חיתוך מדי פעם, לאורך כל ההתקפה הוא אקטיבי, רוצה את הכדור, נע לפעמים בין היי פוסט ללואו פוסט, חותך במפתיע. זה לא כלי שאין לאף שחקן אחר כן? הגדרתי פה פשוט פורוורד קלאסי, אבל עובדה – לא היה למכבי תל אביב שחקן שעושה את זה ברמה הזו בשנים האחרונות.
מה דעתך על הכתבה?