איזה ערב מדהים היה לכדורסל הישראלי אתמול (חמישי). הפועל ומכבי תל אביב השיגו שני ניצחונות חשובים במאבקים שלהן, בזמן שהקבוצות שמתחרות איתן על המקום מספקות תוצאות טובות עבורן. מעבר לכך שמדובר בניצחונות חשובים, שתי התל אביביות יצאו מהניצחונות שלהן עם חותמת.
הפועל תל אביב
נתחיל בהפועל תל אביב, שהניצחון שלה 88:92 על פנאתינייקוס בבירור יותר גדול משל מכבי תל אביב. החבורה של דימיטריס איטודיס "אירחה" את פנאתינייקוס ועשתה טעות חמורה כשהחליטה לתת כמות כרטיסים לא קונבנציונלית לקבוצה האורחת. ובכל זאת, עם הקהל היווני, עם הלחץ, עם הקוף על הכתף של לנצח קבוצה גדולה, עם פיגור 12 – היא יצאה עם ידה על העליונה.
החלטתי להתחיל את הטור הזה דווקא במחצית השנייה. למה? כי בסוף שני הרבעים הראשונים היו שקולים מאוד, קצת פחות הגנה לפה, קצת יותר התקפה לשם, אבל הרבעים השלישי והרביעי, שהיו מנוגדים לחלוטין – הם החלק העיקרי.
ברבע השלישי הפועל תל אביב הייתה זו שהתרגלנו אליה לצערנו במשחקים האחרונים. הייתי רוצה לשים את האצבע על האחראי על כך, אבל מה? שוב נאשים את איטודיס? בואו, זה הכי קל. נכון שכתשתי אותו לאורך העונה כשהיה צריך (והיה צריך), אבל אין שום סיכוי שהוא אמר לשחקנים שלו "תנו לקנדריק נאן ללכת לטבעת" או "תשאירו את חואנצ'ו הרננגומס חופשי לשלוש. לכן, עם כמה שבסוף אחריותו של מאמן היא לשים סוף לזה, האחריות של השחקנים היא ליישם – וזה לא קרה.
אז כשהיא בפיגור 12 בסוף הרבע השלישי כבר החלה להתנגן לי המנגינה המוכרת בראש. הנה הפועל שממשיכה במומנטום הרע, שלא מנצחת קבוצה גדולה, ששוקעת, שנופלת על רבע חסר היגיון בכל מובן מבחינה הגנתית. ואז, תאמינו או לא, הרגע שלטעמי שינה את המומנטום היה הסל מהחצי של קולין מלקולם.
זה מקרי, זה בהרבה מצבים חסר חשיבות והכי מהותי – זה סל של מזל. אבל האלמנט של מזל לא זר לנו בכדורסל, הוא לעיתים מנצח משחקים, לעיתים הוא משנה את כל המשחק לטובה או לרעה (במקרה הזה לטובה). אז מה? הפועל תל אביב ניצחה בגלל מזל?
כן ולא. הכן ברור, כי כשהולכים למהלכים האחרונים במשחק, נאן החטיא זריקות שהוא לא מחטיא בדרך כלל. הלא לעומת זאת, לא מובן מאליו בכלל. עכשיו הגענו לרבע הרביעי, זה שהפועל תל אביב עשתה בו את הקאמבק. איטודיס אמר שהוא ידע שפנאתינייקוס תתעייף, אבל לדעתי יש פה משהו יותר גדול מזה.
אתמקד בטאי אודיאסי, הגבוה הכי טוב של הפועל תל אביב במשחק הזה. דווקא הוא, שהיה פצוע וחזר לסגל, נתן לאדומים את הלוב ת'רט שדן אוטורו במשחק חלש מאוד לא נתן. אפשר להודות לארגין עתמאן שהשאיר על הפרקט את מתיאס לסור על ארבע עבירותיו, אבל לנצל את העובדה שהוא לא יכול להחליף בחסימות על כריס ג'ונס, את הבלבול ההגנתי ואת הריווח שהתאפשר בזכות קולין מלקולם, אלייז'ה בריאנט ואנטוניו בלייקני – זה הודות לאיטודיס בלבד.
אז אודיאסי (12 נקודות, החטאה אחת מהשדה) תפס אלי אופים ככל שירצה, אנטוניו בלייקני שפתח טוב ואז דעך ואז שוב הצטיין, בריאנט ניצל גם הוא את ההרכבים הנמוכים של עתמאן עם חואנצ'ו הרננגומס בחמש. אגב הרכבים נמוכים, שני המאמנים הלכו על זה בשלב מסוים. אצל עתמאן זה לא עבד, אצל איטודיס כן. למה? כי אצל עתמאן החיסרון היה הגנתי משום מה, כי כאמור השחקנים התעייפו. אצל איטודיס החיסרון היה בריבאונד כי הרננגומס, קנת' פאריד ומתיאס לסור הצליחו לשאוב כדורים חוזרים בהתקפה. זה משמעותי, אבל פחות מרפיון הגנתי.
לאורך העונה אחד הטיעונים שעלו כשניסו להבין מה הפועל תל אביב יכולה למכור בפלייאוף היה שאין לה מה, כי המאמן מקובע, כי השחקנים לא מחויבים, כי הם לא מגיעים למשחקים מול קבוצות גדולות וכו'. אז מעבר לחותמת של ניצחון על קבוצה גדולה, אולי גם הבנו מה הפועל יכולה למכור בפלייאוף, בטח בזכות הסגל הרחב שלה, כשהפעם נרשמו 11 זרים.
האם הניצחון הזה ישנה מומנטום לחלוטין לקראת פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס? קשה לדעת. האם הוא נותן שקט למערכת? בוודאי. זה המשחק ממנו הפועל תל אביב יכולה להפנים ולקחת הכי הרבה לקראת הפלייאוף, כי ההבנה שבזכות הסגל הרחב והעייפות בצד השני היא יכולה גם לשחק כדורסל יותר טוב ברגעים המכריעים, היא קריטית מאוד בסיטואציה של פלייאוף.
ניצחון גדול, הכי גדול. חותמת גדולה, הכי גדולה.
מכבי תל אביב
בצד השני של העיר, מכבי תל אביב פגשה קבוצה חלשה בפער משמעותי מפנאתינייקוס במומנטום חיובי בפער משמעותי מהפועל תל אביב והתקשתה בהתחלה. בואו נגיד את האמת, גם כשהצהובים היו בפיגור דו ספרתי, לא היה אחד שישב בבית וחשב שהם יפסידו. עודד קטש בנה לעצמו כבר דרך מסוימת לנצח משחקים, בטח מול קבוצות חלשות.
בהתחלה, הדרך הזו לא עבדה. עם כמה שאפס היא קבוצה חלשה (מאוד), לזכותה היא הגיעה למשחק הזה מוכנה. היא הבינה כמה רומן סורקין משמעותי, קלטה שוויל ריימן הוא לא בדיוק שחקן התקפה לגיטימי ושאת ההגנה של מכבי תל אביב יהיה יותר קל לפרוץ עם שחקן כמו ג'ורדן לויד.
בשני המשחקים הקודמים של מכבי תל אביב ציינתי שקטש למד איך לנצח גם כשהמשחק מתבלגן, נהיה מכוער, לא הולך בשיטה שהוא רוצה. כאן אני מגיע לחותמת שהוא השיג. כי לנצח משחק שבו שיחקת יפה ואז התכער, זה מרשים. אבל לקחת משחק שהתחיל מכוער כשזה מה שהיריבה כיוונה אליו עם כמות עבירות לא קונבנציונלית ולהפוך אותו ליפה – גם אם לא תמיד בדרך הקבועה – זה גדול.
ברבע השני, כשאפס החליטה שהיא מכה ללא רחמים כל שחקן שלובש צהוב, היה נראה שקטש לא נרתע מהסיטואציה הזו. אז ההתקפות לא הולכות הכי נוח, לוני ווקר עושה שטויות כהרגלו, אבל המאמן לקח חצי צעד אחורה ושיחק כדי לנצח.
אני אזכיר את דבריו של פרשן שאני מאוד מעריך, שי האוזמן. באחד הפודקאסטים שלו הוא דיבר על האם עודד קטש מעדיף לשחק את הכדורסל שלו או לנצח. עד העונה היה נראה שהוא מעדיף את אופציה א', אבל ככל שהעונה הזו התקדמה ודברים החלו להתחבר גם אם לא בסכמה שהוא רוצה, גם אם לא עם הסקורר בסגנון שהוא רוצה – אבל צריך לנצח.
אז המשחק מול אפס היה כזה, עד שהכול נפתח ומכבי תל אביב שברה לחלוטין את ההגנה והחלה לשחק קצת יותר באופן שקטש דורש ברמת הרעיון של ההתקפות. אבל עד אז? לוני ווקר משגר, תמיר בלאט – ששוב היה אדיר ושדרג את ניהול המשחק של מכבי תל אביב – משגר, ומרסיו סנטוס משגר והנה במשחק שבו היריבה מפרקת ושולחת לקו 24 פעמים, הצהובים גם קולעים 15/23 זריקות לשלוש.
האם זו פחות חוכמה לעשות את זה מול אנאדולו אפס? כן, כי זו קבוצה עם סף שבירה מאוד נמוך. האם העובדה שחלק חושבים שזו פחות חוכמה, אומרת שמכבי תל אביב כבר שלוש רמות מעל הקבוצות שבמקומות 12 ומטה? כן. זה הסיפור של המשחק הזה. מכבי תל אביב הרי ניצחה את דובאי ופנרבחצ'ה במשחקים צמודים וכל הכבוד לה על כך, אבל תחושת העליונות הזו על היריבות החלשות, שעליה לשמר עד סיום העונה – היא החותמת השנייה למעשה במשחק הזה.
מכבי תל אביב לא הייתה עליונה בשום מובן מול הקבוצות האלה בהרבה משחקים, היא התקשתה לסדר את המשחק, להיות מספיק חדה בהגנה, לשחק על החולשות של היריבה. אבל המצב עכשיו שונה, כי להיות הקבוצה הכי חמה ביורוליג זה לא רק לנצח בדרמות, זה גם לקחת את המשחקים שהם מאסט ולעשות מהם שואו. כן, גם אם לא פותחים טוב כפי שקטש הצהיר שחייב לקרות לפני המשחק.
מה דעתך על הכתבה?