לפני 11 ימים, הפועל תל אביב הייתה לאחר ניצחון גדול על פנאתינייקוס, לקראת שבוע כפול על עונה שלמה מול פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס. היה ספק אם היא בכלל תצא עם ניצחון משלושת המשחקים מ-2 באפריל ועד 9 באפריל, בטח אחרי החרפה מול באסקוניה. אז הפועל ניצחה בשניים מהם, נראתה טוב מאוד מול אולימפיאקוס והגיעה לדרבי התל אביבי החשוב בתולדותיה במומנטום חיובי.
לפני 11 ימים, מכבי תל אביב הייתה לאחר ניצחון גדול על אנאדולו אפס, לקראת שבוע כפול על עונה שלמה מול באסקוניה ופריז. היה ספק אם היריבות יזיזו לה בכלל והיא לא תצא עם ניצחון משלושת המשחקים בין 2 באפריל ל-9 באפריל, בטח בהתחשב בעובדה ששלוש הקבוצות שנגדה גמרו את העונה ומשחקות כדורסל שהוא חסר היגיון. אז מכבי הפסידה בשניים מהם והגיעה "כחיה פצועה" (מונח כסת"ח מעצבן שנועד לשמש כתירוץ אם הפייבוריטית מפסידה) לדרבי החשוב בתולדות הפועל תל אביב, במקום שהוא יהיה חשוב גם לה.
לאורך שלושת הימים לאחר ההפסד של הפועל לאולימפיאקוס ושל מכבי לפריז, מיטב הפרשנים חשבו שלקבוצה של עודד קטש יש סיכוי. והאמת? היה היגיון, כי באסקוניה ופריז היו יריבות שמשחקות בצורה מבולגנת שמוציאה את הכדורסל של מכבי תל אביב מאיזון. לעומת זאת, הפועל תל אביב משחקת יותר מסודר ויש לקטש יותר פתרונות במשחקים כאלה.
הדרבי לא מעל הכול
אז כן, חוכמה בדיעבד, אבל איזה פתרונות ואיזה נעליים. בואו, טקטיקה ופתרונות הגנתיים והתקפיים וסכמות ותרגילים זה חשוב, אבל את מי זה מעניין כשהגישה היא שהדרבי חשוב רק לקבוצה אחת? הקבוצה היחידה שהגיעה עם רצון לנצח היא הפועל תל אביב. "הדרבי מעל הכול" הוא מונח קסום ששוזר בתוכו נוסטלגיה וזכרונות ילדות, אבל הוא מונח שקרי.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מוזיל לרגע מהניצחון הזה וטוען שהפועל תל אביב ניצחה רק כי מכבי תל אביב לא באה לדרבי. הפועל תל אביב ניצחה כי היא רצתה את הדרבי הזה ספציפית יותר מהכול. להגיע ממצב שבו אומרים עליה שהיא במשבר בזמן שהיריבה העירונית מקבלת את הכינוי "הקבוצה הכי חמה ביורוליג", בעונה כזו, למצב שבו היא תופסת מומנטום והיריבה העירונית מתרסקת? זה היה החלום של עופר ינאי, הוא רק רצה שבמשחק הזה, דימיטריס איטודיס וחניכיו ינצחו.
להגיד שזה הניצחון הגדול בתולדות הפועל תל אביב זה קצת אוברסטייטמנט. אבל יודעים מה? זה הניצחון הכי גדול בתולדות הפועל תל אביב. להבטיח הישארות במפעל של מכבי תל אביב, מול מכבי תל אביב, במשחק שבו היא הראתה עליונות – זו הגשמת החלום של ינאי והפרויקט הנהדר שלו.
כדורסל של תחילת העונה
אוסיף עוד על המשמעות ההיסטורית בהמשך, אבל גם כדורסל ראינו, אחלה של כדורסל בצד אחד ופחות אחלה בצד שני. ראשית האחלה של הכדורסל. כבר ברבע הראשון היה הבדל תהומי בין מה שהפועל תל אביב ניסתה לעשות והצליחה לבין מה שמכבי תל אביב לא ניסתה לעשות.
מהפתיחה הפועל תל אביב הבינה שיש לה את מי לתקוף, כי תמיר בלאט בחמישייה הוא שחקן שצריך לתקוף, לוני ווקר על אף שלוש פעולות הגנה טובות בכל המשחק הוא שחקן שצריך לתקוף. מעבר לזה, הפועל תל אביב הבינה שרומן סורקין יתקשה מול דן אוטורו. על הספסל של הפועל – בהמשך.
הלכה למעשה, בשלוש עמדות סופר קריטיות להפועל תל אביב היה יתרון מובהק, אבל האמת? זה היה קצת צפוי. אז בהינתן שוואסילייה מיציץ' (שאלוהים אדירים מה הוא עשה ברבע הזה, לא מובן) ואלייז'ה בריאנט יכולים לפרק את ווקר ובלאט ושאוטורו יכול לפרק את סורקין וכו' וכו', מכבי תל אביב הייתה צריכה להגיב בהתקפה מן הסתם.
אז הייתה צריכה זה נחמד, אבל מכבי תל אביב כפי שהיא נראתה בדרבי ובטח כפי שנראתה מול באסקוניה ופריז, לא יכולה לעשות את זה. איכשהו, בתוך שבוע אחד, אותה קבוצה שהייתה "הכי חמה ביורוליג" שוב חזרה להתקפה שהיא של תחילת עונה כשאנחנו באפריל. אז בלאט בערב בלהות, ווקר עושה ווקר, אין מי שימצא את סורקין מול ההגנה של הפועל תל אביב והנה לכם רבע של 26 נקודות של הקבוצה הטובה יותר, מול 14 של הקבוצה שאיבדה את זה.
כן, איבדה את זה. מכבי תל אביב של ההתקפה היפה והמסודרת עם התנועה והדיוק – אין אותה בשלושת המשחקים האחרונים, גם בדרבי היא לא הייתה. מהלך פה ושם אולי, אבל ברגע שהפועל תל אביב עשתה הגנה של קבוצת פלייאוף יורוליג, כזו שמכבי תל אביב בפורמה הזו לא יודעת להתמודד איתה, משהו נשבר. הכדורסל שהציגו שתי הקבוצות היה של תחילת העונה. הכדורסל מבוסס הכישרונות שעובד אצל הפועל תל אביב מול הכדורסל הלא מחובר שלא מבין את השיטה אצל מכבי תל אביב.
ספסל
הבטחתי ספסל, בטח כשמדובר במצטייני המשחק, אז כריס ג'ונס, טאי אודיאסי וקולין מלקום סיפקו הצגה לא נורמלית. נתחיל באיש שסיים מחצית עם שמונה אסיסטים. תראו, זה שמיציץ' לא היה במשחק מבריק אנחנו יודעים, אבל זה שג'ונס ניצל כל שנייה שלו זה סיפור אחר שיש לו גם סיבה. הרי בסוף, עם כמה שג'ונס גם לוקה לעיתים במחלת הכדררת כמו הסרבי, הוא שחקן שמשחק הרבה יותר מהר. אז כשיש על הפרקט את ג'ונס שמשחק מהר ובריאנט או בלייקני שמשחקים מהר, זה יתרון גדול להפועל תל אביב.
אפרופו ספסל, להלן חמישייה של מכבי תל אביב שהייתה על הפרקט שלוש דקות לסיום הרבע הראשון: ג'ימי קלארק, ג'ון דיברתולומיאו, אושיי בריסט, ג'יילן הורד, מרסיו סנטוס. שלושה שחקנים שעלו מהספסל, הלכה למעשה רק שני שחקני ספסל כי קלארק בימים כתיקונם פותח. החמישייה הזו קיבלה חגיגה על הראש מג'ונס, מלקולם ואודיאסי.
אפרופו אודיאסי, האיש שהיה סנטר שלישי בתחילת העונה, שיש כאלה שלא הבינו לפעמים למה הוא מחמם מגבות על הספסל ולא איזה ישראלי (נהי מעיק) – עשה בית ספר לסנטר השני של מכבי תל אביב. האם מרסיו סנטוס הוא סנטר שני לגיטימי בקבוצת יורוליג? לא, אבל הוא הסנטר השני שהיה צריך להתמודד עם אודיאסי.
מעבר לזה שהפערים היו פסיכיים, אני לא זוכר משחק העונה שבו אודיאסי היה כל כך בשליטה בצבע. נכון שהוא לא סנטר שקולע מבחוץ רחמנא ליצלן או שהוא שחקן שצריך שיאכילו אותו במסירות, אבל כשהשומר כל כך חלש – אין ברירה אלא לתת לאודיאסי כדורים אפילו בכוח.
מכבי תל אביב – אפשר לסכם עונה
אז ההתקפה של הפועל תל אביב חגגה, ההגנה של מכבי תל אביב קרסה, אבל מה הוביל לכך שגם בדקות טובות יחסית של מכבי תל אביב היא לא באמת הייתה רלוונטית? איך יצא מצב שבו המומנטום השתנה לחלוטין ופתאום אין לה מה למכור גם כשהיא עושה קולות של קאמבק?
האמת היא, שהקריסה של הצהובים היא מנטלית בלבד. כי כשטוב, אז ממש טוב. וכשרע, אז ממש רע. אז דווקא לדרבי שהיה יכול להיות כל כך קריטי במהפך ההיסטורי שלה, מכבי תל אביב הגיעה רע. בסוף, כל הקסמים של קטש לאורך העונה פגו ולפתע הדברים שכן עבדו בכלל לא נעשים. הדרך לשבור הגנות הייתה בהתקפות חסרות סבלנות עם המון לחץ.
קטש אמר לאחר המשחק שיסכמו את עונת היורוליג לאחר המשחק מול וירטוס בולוניה. אני אסכם כבר מעכשיו – העונה הזו היא בושה וחרפה. הרצף המדהים לא משנה, השינוי שהמאמן עשה לא משנה – אגב, היחיד שחף מאשמה – הפריחה של שחקנים לא משנה כלום. מכבי תל אביב הגיעה לדרבי יורוליג כשהעונה שלה גמורה בזמן שהפועל תל אביב חגגה הישארות במפעל והעפלה להצלבה. הכול התנקז לרגע הזה כדי שמכבי תל אביב תכתוב היסטוריה, בסוף היא הייתה חלק מהתפאורה בהצגה של הפועל.
הפועל תל אביב – אפשר לחגוג
לגבי סיכום העונה של הפועל תל אביב, זה לא יקרה. יש לנו נציגה ישראלית בפלייאוף ונקווה שהסיכום שלה יגיע בפיינל פור. אבל כן אפשר לסכם את הצלחת הפרויקט של עופר ינאי, כי כמו שהכול היה אמור להתנקז לרגע הזה עבור מכבי, על אחת כמה וכמה הכול היה אמור להתנקז לרגע הזה עבור הפועל.
אמרו על דימיטריס איטודיס כל העונה שהוא לא מסוגל לנצח קבוצות גדולות, הוא ניצח. אמרו ש-11 הזרים האלה הם בועה שתתפוצץ, חשבו שהיא כבר התפוצצה פעמיים העונה אבל מתברר שאפשר להפריח אותה כל פעם מחדש. אמרו שהכדורסל לא מספיק טוב, יחידני, חסר תשוקה, לא מתאים לערכים של הפועל, אין ישראלים, ינאי הורס את המועדון, לא קונים מנויים, לא מגיעים ליד אליהו.
אז אמרו. אז. אמרו. סתימת הפיות לכל המבקרים היא מה שחיכו לו בהפועל תל אביב כל העונה הזו. חיכו להגיע למאני טיים, חיכו להראות שהסגל מספיק טוב גם בלי שהישראלים יראו דקות למרות הלחץ של האוהדים, שאיטודיס כן יודע לשחק קבוצות גדולות, שהכול יכול להתחבר עד הפלייאוף.
הבלוף האמיתי
אין ספק שזה המשחק שהוכיח מה באמת היו שוות שתי התל אביביות העונה. הפועל תל אביב, עם המשברים, עם הבלאגן, עם הכעס הלא מוסבר על ינאי, היא קבוצת פלייאוף מסודרת שתדע להתחבר ברגע ההכרעה. מכבי תל אביב, עם הקאמבק, עם האהבה של הקהל, עם הקסמים של קטש, היא קבוצת תחתית ביורוליג עם סגל לא מאוזן שבנס התחברה בזכות המאמן שלה ונפלה ברגעי ההכרעה.
הנרטיב של "הבלוף ייחשף" היה לאורך כל העונה הזו בצד האדום, כי בצד הצהוב לא היה באמת בלוף למכור עד לריצה המטורפת מחזרת המשחקים לישראל. הדרבי השני אי פעם בתולדות היורוליג הוכיח שהבלוף האמיתי היה שהאמנו שהחלום של מכבי תל אביב אמיתי ושהפועל תל אביב היא טרנד חולף.
מה דעתך על הכתבה?