מסקנות מדרבי שהתאים למציאות

קרובים להשלמת הסט 

העונה הגרועה בתולדות מכבי תל אביב לא הייתה שלמה ללא תבוסה משפילה גם בדרבי. ניצחונם הגדול של האדומים בהיכל אינו מדהים וגם לא סנסציוני, למרות המומנטום החיובי בו נמצאה מכבי מאז הזכיה בגביע והיותה של הפועל קבוצת תחתית לכל דבר העונה. הוא אינו כזה מהסיבה הפשוטה שלחבורה הצהובה החלשה מלכתחילה חסרים כרגע שלושה שחקני חמישיה (סמית', רנדל וכנראה גם הנדריקס), ובהרכב כזה צריכה כל יריבה שמפסידה לקבוצה של ז'אן טבק להרגיש פראיירית. 

בהתחלה זה נראה קצת כמו חזרה לשנות ה-80', כשמכבי פתחה עם חמישיה שכללה שלושה גארדים ישראלים (מקל, אוחיון ופניני) ושני גבוהים אמריקנים. הבעיה היא שאמבקווה (הפצוע) ואופייבו הם ממש לא מגי וג'ונסון, מחליפיהם רעים אף יותר, והפועל ת"א ניצלה היטב את החולשה המדהימה של הקו הקדמי הצהוב. 

• טבק: "גם אם היו מביאים לי את מייקל ג'ורדן לא הייתי מנצח הפעם"

23 זריקות החטיאו שחקניו של אברהמי במחצית הראשונה, כש-14 מהריבאונדים בעקבות אותן החטאות נחתו בידיים אדומות בדרך ל-18 ריבאונד התקפה קבוצתי במשחק כולו ויתרון מכריע מתחת לסלים. גם הגארדים הצהובים היו רחוקים מלהרשים, עם אחוזים איומים מעבר לקשת, קבלת החלטות רעה מאוד וחוסר יכולת ליצור לחץ רציף על הכדור מול יריבה נטולת רכז טבעי. אבל הבולט בחולשתו אמש היה לדעתי דווקא המאמן, ז'אן טבק. 

זה התחיל עם הכנה טקטית ומנטלית רעה מאוד לקראת המשחק והמשיך עם ניהול בעייתי עד תמוה של האירועים. את הרבע השני למשל פתח המאמן עם הרכב שכלל את רוצ'סטי (במשחק מזעזע) כמוביל כדור יחיד, כשלצדו מילסאפ (מישהו כבר הבין מה הוא עושה במכבי?) ובנדר (ונעזוב רגע את הקבוצה, האם לשחקן הצעיר עושה עונת הסיוטים הזו שירות כלשהו?). עד שהספיק טבק להגיב כבר ברחה הפועל ליתרון דו ספרתי, כשגם את הרבע השלישי בו הייתה אמורה מכבי לנסות לחזור לעניינים בחר לפתוח ללא גל מקל שעוד היה סביר יחסית לחבריו לקו האחורי. 

טבק, אין תירוצים (עדי אבישי)

שרון אברהמי, לעומת זאת, הכין את קבוצתו למשחק בצורה טובה בהרבה. ההתקפה כוונה לעבר שחקני ההגנה הבעייתיים של מכבי (וכאלה יש בשפע כשהבולטים הם רוצ'סטי ובנדר) והענישה את הצהובים על כל חילוף אוטומטי לא חכם שביצעו. ההגנה הייתה אגרסיבית וחכמה, הצליחה לכפות על היריבה 16 איבודים והשאירה אותה על 44 אחוזי קליעה לשתי נקודות. כשמוסיפים לניצחון הטקטי המכריע גם את העבודה ששחקני הפועל פשוט רצו יותר וזכו כמעט בכל מאבק על כדור אבוד, נראית לפתע התוצאה הסופית הרבה פחות מפתיעה. 

שלושה שחקנים אדומים ראויים לקרדיט מיוחד על הופעתם אמש. הראשון הוא רביב לימונד, שאולי בהשראת הזקן החדש הציג במחצית השניה את אחת מהופעותיו הגדולות ובעיקר הבוגרות בקריירה. 16 נקודות (כולן במחצית השניה), שבעה אסיסטים ובעיקר המון שקט נפשי ברגעים המכריעים היו לגארד המוביל של הפועל, וסטטיסטיקות מרשימות לא פחות הציג גם הזר החדש והדי-מושמץ של הקבוצה, דימיטריוס קונגר. הוא אולי אפור מאוד וחסר תפקיד מוגדר, אבל אמש סיפק תצוגה הנפלדית סופר יעילה עם הגנה קשוחה, 10 ריבאונדים ואפילו 10 נקודות חשובות. השלישי הוא כמובן תמיר בלאט, שקור הרוח שלו פשוט מפחיד יחסית לשחקן בגילו. והאדומים עדיין זקוקים למוביל כדור נוסף שיחזק אותם בסיבוב השלישי. 

למרות הניצחון המרשים, נמצאת הפועל ת"א הרבה יותר קרוב למקום ממנו יורדים ליגה מאשר למקום ממנו מעפילים לפיינל פור. אם תשכיל למצוא את שחקן החיזוק המתאים ולעלות על גל המומנטום מהניצחון בדרבי, יכולים האדומים לצאת דרך חדשה ולאיים על לא מעט קבוצות שנמצאות כרגע מעליהם. 

קבוצה אדומה נוספת שהלכה לישון מבסוטה אמש היא כמובן הפועל ירושלים, ששבוע לאחר התבוסה המשפילה בקרית גת (שהגיעה  מעט אחרי עוד כמה תבוסות משפילות) הבטיחה לעצמה את המקום הראשון בליגה בתום הסיבוב השני. העונה הגרועה בתולדות מכבי ת"א, כבר אמרו?

מי יציל אותם? (עדי אבישי)

מסע ההיחלצות נמשך 

חולוניה סופרת כבר שלושה ניצחונות רצופים, וזה שהשיגה הפעם היה כמובן חשוב במיוחד. את הניצחון על קרית גת חייבת הקבוצה לקהל הביתי, ששווה לפחות 10 נקודות, לוויל קלייבורן שהולך ומשתבח ככל שהעונה מתקדמת, אבל לא פחות מכך לצמד הווינרים שלה – שלומי הרוש וגוני יזרעאלי. הראשון נמצא עדיין בעיצומו של תהליך ההתאוששות מהמעבר המיותר לאילת, השני אולי יזכה בתואר השחקן המאוס של הליגה במשאל שייערך בקרב השופטים והשחקנים, אבל שניהם פשוט יודעים איך מנצחים משחקים מכריעים. 

גם לדן שמיר המנוסה חלק חשוב בתקופה המוצלחת של קבוצתו. לא אחת נשמעו טענות נגד קור הרוח וחוסר הבעת הרגשות של ה"לפטופ", אבל במערכת סופר לחוצה כמו הפועל חולון החשיבות של גורם שקול וממתן כמוהו היא פשוט עצומה. הסגולים עדיין רחוקים מחוף מבטחים, הסגל שלהם עודנו החלש בליגה וחייב חיזוק של שחקן גבוה, אבל הקבוצה בהחלט בדרך הנכונה. 

דן שמיר ויונתן אלון, הסבלנות משתלמת (אודי ציטיאט)

המשחק אמש הוא דוגמא נוספת לכמה קשים הם חייו של מאמן ספורט. קחו לדוגמא את נתי כהן, שהעמיד בתקציב צנוע קבוצה לא רעה ששיחקה כדורסל טוב בשבועות האחרונים ונראתה בדרך להשגת ניצחון קריטי גם הפעם. ואז בא איזה מרקו קילינגסוורת' אחד וברגע של אובדן עשתונות וחוסר אחריות בא והורס לו את המשחק, אולי גם הורס לו עונה שלמה. השחקן ימצא ג'וב לא פחות טוב עבורו גם בעונה הבאה. המאמן שלו? ממש לא בטוח.