הפועל ירושלים שוב ניצלה ממבוכה

מאת: רועי שילינג    צילום: מנהלת הליגה

שני מטר של לב- עצבות גדולה אפפה את משחקי המחזור בשל מותו הפתאומי של אורי שלף. מנהלה המקצועי של הפועל ת"א הוא מהאנשים המעטים שזכו לראות במהלך חייהם את חלומם הגדול מתגשם- העפלתה של הקבוצה שהקים מן ההריסות אל צמרת ליגת העל, כולל ניצחון שנתי על היריבה העירונית. מותו הוא טרגדיה נוראית קודם כול עבור משפחתו הקרובה, אבל הוא מכה קשה גם עבור רבים אחרים. לא חייבים לאהוב את הפועל ת"א כדי להעריך את הטוטאליות, ההשקעה והערכיות של שלף. את האנשים הדומים לו באלמנטים אלה בכדורסל שלנו ניתן למנות על כף יד אחת. לכתו של אדם כזה היא אובדן של ממש גם לכדורסל הישראלי.

דרוש מנהיג- זה שוב כמעט קרה להפועל ירושלים. משחק שהיא שולטת בו לחלוטין כמעט וחמק לה מבין האצבעות בשל קיפאון ברבע הרביעי שהוביל לריצת 0-16 לחובתה. רק אותו סל משוגע של טוני גפני עם הבאזר הציל את האדומים ממבוכה ביתית נוספת. פרנקו וצוותו בוודאי שוברים את הראש בשאלה כיצד מונעים את ההתמוטטויות הללו, שקורות אגב בעיקר במשחקי הבית בארנה. יתכן שהפתרון מתחיל בהעברת השליטה בהתקפה באותן דקות מידיו של דונטה סמית לאלו של ברייסי רייט. סמית רחוק מלספק את הסחורה כ-"GO TO GUY" של האדומים תחת לחץ, וההחלטות הרעות שלו בהתקפה פוגעות גם בהגנה שלו ושל קבוצתו. מהמשחק מול אילת למדנו שוב, שהפועל ירושלים היא הקבוצה הטובה בליגה מבחינת כישרון נטו, אך גם שחובת ההוכחה מבחינה מנטלית עדין לגמרי עליה.

דונטה סמית. רחוק מלספק את הסחורה (עדי אבישי)

יורדים נמוך– העונה הזו החלה עם חזרה של קבוצות רבות למשחק עם סנטר אמיתי, אך ככל שהיא מתקרבת לסיומה נוטות לא מעט מהן לחזור ל'סמול בול' שאפיין את הליגה בשנים האחרונות. הפועל ת"א שיחקה בשבוע שעבר עם נאור ודיז'ון תומפסון כגבוהים בדקות רבות, ירושלים משחקת יותר ויותר עם סמית בעמדה 4 ואליהו כ-5 (!) ונס ציונה שאבדה בשבוע שעבר את כוכבה קרייג סמית שנפצע, בחרה להביא במקומו את הגארד אנתוני גודס ולהישאר עם שני גבוהים בלבד בסגל. העייפות משפיעה בצורה חריפה יותר על האנשים הגדולים שנוטים להיפצע ולרדת בכושרם ככה שהעונה מתקדמת, ומהווים לעתים נטל (בעיקר הגנתית) יותר מאשר נכס. עדיין, בסדרות הפליאוף תהיה ל"קרנפים" חשיבות לא מועטה, והקבוצות שיגיעו אליהן עם סנטר בריא ומחובר לקבוצה עשויות להרוויח בגדול.

שורדים בקושי- חמישיית שחקני מכבי ת"א שלא שיחקו אמש בחולון (אוחיון, לנדסברג, לינהארט, פניני וסופו) היא איכותית יותר מכל חמישייה שכן שיחקה אתמול עבור הצהובים, ובכל זאת הצליחה האלופה לרשום ניצחון ליגה נוסף באחד מהאולמות הקשים בארץ, למרות יום קליעה מטורף של טוני קרוקר (36 נקודות ב-36 דקות, 6 מ-6 לשלוש!). הניצחון הושג בזכות עוד משחק מצוין של דווין סמית (23 נקודות ו-12 ריבאונדים, מעניין מה גובה הבונוס שלו עבור כל ניצחון שגורם לו להתאמץ כל כך במשחקים חסרי חשיבות..) וגם לא מעט הודות למשחק לא חכם של הביתיים ברגע ההכרעה. עדיין, כמה נקודות מדאיגות לקראת המשחק הגורלי מול גלאטסראיי ביום חמישי- שוב אחוזי קליעה חלשים מעבר לקשת (7 מ-21), שוב יכולת דלה של המחליפים (היינס, כהן ואלכסנדר שבקושי שותף) ושוב חמישה שחקנים המשחקים 27 דקות ומעלה ויגיעו עם רגליים עייפות למשחק החשוב בהרבה בעוד יומיים.

דווין סמית. מתאמץ במשחקים חסרי חשיבות (עדי אבישי)

יש קרב תחתית!- ניצחונה המרשים של גלבוע על הרצליה, השני שלה בשלושת המשחקים האחרונים, מסמל את חזרתה של אלופת עונת 2009/10 לחיים אחרי שנראתה כבר עם רגל וחצי בליגה הלאומית. ההתפוצצות ההתקפית של חניכיו של בית הלחמי (שיא עונתי בנקודות, 55 אחוז קליעה ל-2, 44 ל-3,  18 נקודות לטישמן) הגיעה בדיוק בזמן מבחינתם, משום ששלושת משחקיהם הקרובים – בחוץ מול חיפה, בבית מול נהריה ומשחק העונה שלהם בחוץ מול אשדוד, יכריעו ככל הנראה את גורל העונה שלהם. חובבי הכדורסל הניטרליים יכולים לשמוח בעובדה שלפחות קרב תחתית מותח נקבל בעונה חסרת האקשן הזו.

פיינל בור- ניתן להתווכח שעות על נכונות ההחלטה של מנהלת הליגה לחזור בעונה הבאה לשיטת הפיינל פור, אבל ספק אם נצליח למצוא מומחה לשיווק כלשהו שיאמר כי שינוי שיטת המשחקים מדי עונה תורם למיתוג מוצלח של הליגה ולפופולאריות שלה.  עובדה אחת צורמת במיוחד- כמה מההחלטות החשובות ביותר לעתיד הכדורסל הישראלי נלקחות על ידי מספר מצומצם מאד של אנשים, שלרובם אין רקע מקצועי של ממש. שיתוף של אנשי מקצוע בתהליך קבלת ההחלטות יכול היה למנוע כמה מההחלטות הפחות טובות שנלקחו על ידי אנשי המנהלת בשנים האחרונות.