בלי אבל, בלי חבל: טפירו מגדולי השחקנים הישראלים

טפירו. רומן מיוחד עם שחקנים גבוהים
טפירו. רומן מיוחד עם שחקנים גבוהים | צילום: Gettyimages

שילינג בדק את הרכז האגדי בשישה פרמטרים שונים והגיע למסקנה

אז כיצד בעצם ייזכר מאיר טפירו , שהודיע היום על פרישתו בגיל 41, בדברי ימי הכדורסל הישראלי? האם כאחד מגדולי השחקנים שדרכו על הפרקט במחוזותינו? האם כעוד שחקן מצוין אך לא אחד שיצוין בנשימה אחת עם הגדולים ביותר?

ואולי העובדה שאת הקריירה הכל כך ארוכה שלו סיים עם תואר אחד בלבד היא שתבלוט מעל שלל שיאיו והישגיו? בכדי לנסות ולענות על השאלה יש לבחון את טפירו על פי מספר פרמטרים, בהשוואה לשחקנים הישראלים הטובים בכל הזמנים. המסקנה הסופית, לדעתי, קלה מאוד להסקה.

פנקו אותנו בלייק בפייסבוק

פרמטר ראשון- חוכמת משחק ויכולת מסירה

בין רכזי הדור הישן, שהיו מכווני מסירה ומיעטו לאיים על הסל (ע"ע מוטי ארואסטי ודומיו) לבין אלו של העשורים המאוחרים יותר, שהיו יותר סקוררים מרכזים קלאסיים (עדי גורדון, עודד קטש, דורון שפר) נמצא מאיר טפירו קרוב לאמצע. הוא ממש לא הסתפק בלהיות סדרן עבודה שמסתפק בפיטום כוכביו בכדורים, אך גם לא היה מהגארדים עבורם הסל הוא האופציה הראשונה והעיקרית.

וזו אולי הגדולה שלו – העובדה שהיה מסוגל להשיג נקודות בכמעט כל דרך אפשרית, אך העדיף בדרך כלל להכניס את חבריו לקבוצה למשחק כאופציה ראשונה.  תעיד על כך הרשימה הארוכה של השחקנים הדי בינוניים ששדרגו את הקריירה שלהם והפכו לאנשים עשירים בזכות המסירות הנפלאות שלו.

טפירו. טוען לגיטימי לגדול המוסרים (אודי ציטיאט)

במיוחד מדובר בשחקנים גבוהים שנהנו מהיכולת היוצאת דופן שלו למצוא אותם חופשיים לקרש סל או הטבעה, אשר הממוצעים שלהם צנחו בצורה משמעותית מיד לאחר פרידתם מטפירו. ותיקי הענף טוענים כי חוכמת משחק כמו של בארי לייבוביץ’ לא נצפתה במחוזותינו לפניו או אחריו, אחרים יטענו בצדק שמסירות המגרש הפתוח של דורון שפר או מהלכי החדירה והמסירה של עודד קטש היו נאים יותר לעין.

אבל טפירו הוא טוען לגיטימי לתואר גדול המוסרים שידעה הליגה המקומית. בזכות הנתונים היבשים (ארבע פעמים מלך האסיסטים) בזכות מגוון הדרכים בהן ידע לפרק הגנות, ובזכות משחק הפיק אנד רול שלו אותו שכלל עם השנים לדרגת אומנות.

פרמטר שני- התמדה

הגדולים שבשחקני הליגה שלנו היו גם מגדולי החרוצים והמתמידים בה. מיקי ברקוביץ’ שיחק בליגה הבכירה עד גיל 40, דורון ג’מצ’י עד גיל 39 ובועז ינאי עד גיל 37 (ועוד שנים רבות בליגות נמוכות). מאיר טפירו עבר אפילו את אותם שלושה ענקים, כשגם את יום הולדתו ה-41 חגג כשחקן פעיל בליגת העל. להבדיל מאותם שחקנים שהזכרתי וכוכבים רבים אחרים, ששיחקו לאורך הקריירה שלהם בקבוצה אחת או שתיים,

חרש טפירו את הארץ לאורכה ולרוחבה, לא נרתע משום אתגר והכל בשם אהבת המשחק. מחיפה ומוצקין בצפון ועד לאילת בדרום, מהאימפריות האדומות של תל אביב וירושלים עד לעולות החדשות מנס ציונה וקריית גת. כשרבים מבני דורו פורשים בשל פציעות, שחיקה או אובדן עניין, המשיך מאיר טפירו עוד עונה ועוד עונה, כשהוא מספיק לשתף פעולה עם ג’ו ושון דאוסן, ולשחק עם מיקי ברקוביץ’ ומול ניב ורועי.

טפירו. הגנה בינונית פלוס וזריקות תמוהות (אודי ציטיאט)

פרמטר שלישי- גיוון

עוד קטגוריה בה אין עוד מלבדו. וזה הרבה מעבר לשבעת הטריפל-דאבלים שהיו לטפירו בקריירה המקומית שלו, שיא ישראלי שספק אם ישבר אי פעם. לאיזה עוד שחקן כחול לבן יש (או הייתה) יכולת קליעה טובה מעבר לקשת (שהולכת ומשתפרת ברגע האמת של המשחקים), חדירה קטלנית, משחק יעיל עם הגב לסל המעניש קשות שומרים נמוכים, משחק פיק אנד רול מהמשובחים שראינו, יכולת מסירה נדירה (במיוחד כאמור יכולת מסירה פנימה לגבוהים), יכולת טובה מאד במגרש הפתוח, ונתוני ריבאונד של שחקן גבוה? הכל כלול עם תוספות. רק לשפר היו יכולות כל כך מגוונות, אך לתקופת זמן קצרה בהרבה. בצד של המינוסים ניתן לציין הגנה בינונית פלוס (עד בינונית בשנים האחרונות), זריקות תמוהות מדי פעם (שחלקן כמובן צללו פנימה) ולא מעט איבודי כדור. אבל הסך הכל עשיר. מגוון ומאד נעים לצפייה.

טפירו בוכה. היה קרוב לאליפות (עדי אבישי)

פרמטר רביעי- מנהיגות

אלימלך היה המלך של חולון, ברודי ומיקי מלכי ת"א וישראל, פרישמן הרקיד את אוסישקין גורדון את מלחה וגל מקל גם הוא מנהיג מלידה. אבל מאיר טפירו עשה זאת בכל כך הרבה מקומות. בצעירותו הנהיג קבוצות גדולות עם שחקנים בכירים ממנו, בשנים האחרונות הפך לפרויקטור שהפך קבוצות ללא מסורת לחברות לגיטימיות בליגה של הגדולות, ותמיד עמד במרכז. זה עלה לו לעתים בסכסוכים לא נעימים מול שחקנים דומיננטיים אחרים, אך זהו כמעט תמיד מחירה של מנהיגות. ומאיר טפירו היה מגדולי המנהיגים של הכדורסל שלנו, כולל מנהיג נבחרת ישראל לאורך עשור שלם.

פרמטר חמישי-ווינריות

את סלי הניצחון של טפירו, החל מאותו סל מפורסם בדרבי ועד לסלים המשוגעים שקלע אשתקד עבור נס ציונה באשדוד כולנו מכירים, כשאין כמעט מאמן ישראלי שלא היה בצד הסופג אותם.

טפירו. מנהיג (עדי אבישי)

כולם ידעו שאת הכדור המכריע יקח טפירו, יכדרר שמאלה ויעלה לג’אמפ, ובכל זאת איש כמעט לא הצליח למנוע ממנו את אותן קליעות מטורפות. אף שחקן ישראלי במאה-21 לא מתקרב לקרסוליו של מאיר בעל הנס בקטגוריית סלי הניצחון בפרט והאומץ לקחת אחריות בכלל. רק שניים מקדימים אותו בקטגוריה זו, כשהמדובר כמובן במיקי ברקוביץ ועדי גורדון. לא משום שכמות סלי הניצחון שקלעו בקריירות שלהם גדולה יותר, אלא משום שלהבדיל ממאיר, סלי שלהם היו כאלה שהביאו תארים.

פרמטר ששי- הישגיות

שאלת השאלות. לכאורה, העובדה שטפירו סיים את הקריירה עם גביע מדינה אחד  בלבד מערערת מאד את מעמדו בפסגה. אבל חשוב לזכור כמה נתונים נוספים. ראשית- טפירו זכה בגביע גם בצרפת, עם קבוצת נאנסי, ואת נבחרת ישראל הוליך לאליפות אירופה המוצלחת ביותר שלה ב-33 השנים האחרונות (מקום שביעי ב-2003). שנית- בימים בהם טפירו היה בשיאו הייתה גם מכבי ת"א בשיאה. באותם ימי פארקר ושאראס העליזים לא שמטו הצהובים תארים, ומול אותה קבוצה לא היו זוכים למשל מקל, אליהו וחבריהם בתואר כלשהו. כך שהעובדה שחקנים כמו טפירו ומאמנים כמו אדלשטיין נשארו כמעט קירחים מצלחות וגביעים אינה מורידה כלל מגדולתם. שלישית- טפירו, בניגוד למרבית גדולי הכדורסל שלנו, מעולם לא לבש את הגופייה הצהובה של מכבי ת"א. כל אלה בוודאי לא מנחמים אותו על אותן שריקות של סמי בכר בגמר 2007, ובוודאי שתואר אליפות אחד לפחות היה הופך את הקריירה המפוארת שלו למושלמת, אבל גם בלעדיו מדובר בהחלט בסיפור הצלחה.

השורה התחתונה ברורה. בלי כוכביות ובלי הערות שוליים, בלי אבל ובלי חבל-  מאיר טפירו הוא מגדולי השחקנים הישראלים בכל הזמנים. שחקן שהראה שניתן להצליח בגדול גם אם גדלת בקריית אתא הרחק מאור הזרקורים.  שחקן שהוכיח לכל אורך השנים שגם אם אתה לא הכי מוכשר, וירטואוז ואתלט אתה יכול לעשות קסמים.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי