מכבי ת"א מודל 2015/16 היא קבוצת כדורסל גוססת, אולי כבר מתה. "בוקר טוב אליהו", חושבים ודאי כמה מכם, בעוד חלק מהאחרים חושבים אולי שמדובר במשפט פתיחה מוגזם לנוכח חוסר חשיבותו של המשחק האחרון עבור הצהובים. אבל כל מי שנכח באולם בנהריה אמש, ובפרט מי שישב כמוני במרחק מטרים אחדים מטבק וחבורתו, הצליח לזהות בנקל את סימני הנמק המתפשט והולך בגוף האימפריה.
ממה בעצם מורכבת מכבי הנוכחית? נתחיל עם שלושה שחקנים: אופייבו, בנדר ורוצ'סטי, שאין להם מקום בסגל של קבוצה המתיימרת לזכות באליפות, אפילו לא כשחקנים משלימים. שלושתם, אגב, פתחו בחמישיה בעין שרה וסיימו את המשחק עם מדד פלוס/מינוס משותף העומד על מינוס 23.
בעוד שלגבי אי התאמת שני הראשונים קיים כמעט קונצנזוס, הרי שלגבי רוצ'סטי יש עדיין לא מעט הטוענים שכשרון התקפי כמו שלו הוא נכס. אבל הנזק שהוא גורם כל כך יותר גדול מן התועלת. זה לא רק איבוד הכדור הפתטי בשניות הסיום או ההגנה האיומה שהוא מפגין בצורה עקבית, זו גם שפת הגוף האדישה שלו, הניתוק מחבריו לקבוצה והעובדה שהוא נמצא על הפרקט במעין בועה משלו אליה לא ממש חודרים האינטרסים של הצהובים.
לא מרימים ראש (ערן לוף)
נעבור אל צמד הגארדים הבכיר, גל מקל ויוגב אוחיון, שנראים טוב בהרבה מרוצ'סטי, ובדקות (המעטות מדי) בהן שהו יחד על הפרקט נראתה מכבי כמו קבוצת כדורסל. אבל גם השניים הללו נראים כאילו איבדו את חדוות המשחק שלהם. מקל, שנראה כמשב רוח מרענן (מקצועית ומנטלית) בימיו הראשונים כצהוב, נראה עצור ומדוכא; ואוחיון (ששמחת חיים היא שמו האמצעי) נראה סובל מחבורת האדישים המקיפה אותו.
נמשיך אל צמד הבאנקרים בדימוס, סמית' את רנדל. דווין סמית' באמת מנסה, נלחם ורוצה לנצח, אבל נראה שהוא פשוט כבר לא יכול. השחקן שפעם היה פיזי וגבוה מדי עבור הגארדים של הליגה ומהיר מדי עבור הגבוהים שלה, נראה כבד ואיטי. הוא אמנם חכם מספיק בכדי ללקט נקודות פה ושם, אבל ללא שיפור קיצוני במצבו הפיזי יתקשה להוות יתרון מכריע כבעבר. בראיין רנדל לא שיחק אמש, חמישה ימים לאחר ששותף תשע דקות בלבד מול ראשון לציון, גם כן סימן ממש לא מעודד לגבי כשירותו של הפצוע הנצחי שבלעדיו נראית הגנת מכבי כמו מסננת.
ריצ'ארד הנדריקס הנוכחי הוא צל חיוור של השחקן המצוין שהכרנו מהקדנציה הקודמת במכבי, או של זה שפתח את העונה במלאגה. פניני ואמבקווה חיים מפציעה להתאוששות, ודגן יבזורי, כמו כל קלעי, יתקשה לייצר נקודות באופן סדיר כשדקות המשחק שלו כל כך לא סדירות. איתי שגב בדרך להפוך לישראלי דומיננטי, אך הוא עדיין לא שם . ישנו כמובן גם סילבן לנדסברג, השחקן הנמצא בכושר ההתקפי הטוב בקבוצה, אך גם שחקן שלא תורם דבר מעבר לנקודות ומתקשה מול יריבות בכירות. וכשעל כל אלה מנצח מאמן כמו ז'אן טבק, המצב באמת לא טוב.
ייתכן שמאחורי ההחלטות המקצועיות ודרך ניהול המשחקים של טבק ישנה איזו תכנית-אב סדורה שתוכיח את עצמה בסיום העונה. ייתכן אפילו יותר שלא ממש. נכון להיום מכבי שלו היא קבוצה ללא היררכיה וללא שיטת משחק, כשגם השינויים שהוא מנסה לערוך תוך כדי המשחק מוזרים עד תמוהים. אמש עבר המאמן להרכב ארבעת הנמוכים (עם סמית' כ-4), כולל אוחיון ומקל כמובילי הכדור בתחילת הרבע השני. ההרכב הזה, שניצח עבורו לא מעט משחקים השנה, הפך בקלילות פיגור 12 לפלוס שלוש עם הירידה למחצית.
דווין סמית', כבר לא אותו דבר (ערן לוף)
ומה עשה המאמן בתחילת החצי השני? נטש כמובן את ההרכב המנצח, חזר לשחק עם שני גבוהים גמלוניים ועם הרכבי גארדים בעייתיים וחזר אל הנוסחה שעבדה רק בדקות הסיום בהן הלחץ כבר שיחק תפקיד מרכזי. ומה נאמר על 12 הדקות בלבד שקיבל הנדריקס, או על ההחלטה לשים את הכדור האחרון בידיים של רוצ'סטי? אבל זה לא רק הפן המקצועי.
טבק הנרגן והעצבני באופן קבוע משניא את עצמו על השופטים (שגומלים לו בכמה שריקות לרעת קבוצתו) ומשרה על שחקניו, המדוכאים ממילא, אווירה לא נעימה. עוד לפני המשחק נראה חדר ההלבשה של הצהובים, שבעבר דמה לחמ"ל, יותר כמו סוכת אבלים. במהלך המשחק בולט חוסר התקשורת בין השחקנים (כמעט ללא "כיפים" בין השחקנים, התאספויות לשיחה קצרה או שחקני ספסל המנסים לעודד את חבריהם על הפרקט). נראה שטבק עצמו מצוי במצב רוח שלילי למדי. קל מאוד להבין מדוע, אבל הוא חייב למצוא את הדרך לדחוף את שחקניו ולא לרדות בהם. רוח המפקד משפיעה מאוד על רוח החיילים, והרוח הרעה תרמה להפסד לנהריה.
ולמי הפסידה מכבי ת"א הפעם? לקבוצה ששיחקה ללא הישראלי הבכיר שלה (ברקוביץ'), ללא הזר המצטיין שלה (האוול), ועם שני שחקנים שהספיקו לערוך עמה אימון וחצי לפני המשחק (כשאחד מהם, ווהן, קולע את ליי אפ הניצחון). אבל לקבוצה הזו היו אמש בשפע את אותם המרכיבים שכך כך חסרים למכבי – התלהבות, נחישות, פרגון הדדי ורצון להוכיח (לא מעט בעקבות ההפסד הלא-נעים במחזור הקודם מול נס ציונה).
טבק ומזרחי, הפרצופים אומרים הכל (ערן לוף)
הגנת מכבי פורקה על ידי קלעי אחד, מייקל אומה, שבשמונת משחקיו האחרונים לא קלע יותר מ-13 נקודות, וההתקפה שלה התקשתה מול קבוצה שאין לה אף שחקן בגובה של יותר משני מטרים בלי נעליים. הניצחון של נהריה היה הירואי, ההפסד של מכבי, גם במשחק לא קריטי עבורה וגם בעונה שכזו, הוא פשוט לא מתקבל על הדעת.
מכבי ת"א בנקודת הזמן הנוכחית משולה לנידון למוות, שמכות הגרזן הראשונות שניחתו על צווארו השאירו את ראשו מחובר לגופו בקושי רב, והוא מחכה למכה האחרונה והגואלת. במצב העניינים הנוכחי אין ספק שאותה מכה תגיע, וייתכן מאוד שעוד לפני גמר אפשרי מול ירושלים. רק נס יכול לאחות את הקרעים ולהדביק מחדש את הראש לגוף. נס בדמות התאוששות רפואית מופלאה של השחקנים המובילים, מהלכים מקצועיים מדהימים מצדו של הצוות המקצועי או התרסקות אדירה של היריבות. אשרי המאמין.
מה דעתך על הכתבה?