שנה לאחר פגישתם הקודמת בגמר הפליאוף, יתייצבו הערב דני פרנקו ואריק שיבק לקרב חוזר. ההרגשה היא שהעימות הנוכחי יסתיים בצורה הרבה יותר צמודה. לעומת אילת של העונה שעברה, מגיעה מכבי ראשון לציון בהרכב מלא ואיכותי, שיכול ביום נתון לתת פייט של ממש לאלופה. האדומים, מצדם, מגיעים עם פחות בטחון למעמד הגמר לאור היכולת המאוד-לא-משכנעת שהציגו במשחקיהם האחרונים. דבר אחד ברור: ניצחון הערב יהיה הישג השיא בקריירה בשביל כל אחד משני המאמנים. עבור שיבק, שמעולם לא זכה בתואר מקומי, או עבור פרנקו, שעשוי להפוך בסיום למאמן הראשון מאז שמעון שלח (בשנת 1966) שזוכה בשתי אליפויות רצופות עם קבוצה שאיננה מכבי תל אביב.
למרות 18 השנים המפרידות ביניהם (פרנקו בן 42, לשיבק ימלאו בקרוב 60), ניתן למצוא לא מעט קווי דמיון בין שני המאמנים והדרך בה פילסו את דרכם לצמרת. שניהם אינם שחקני עבר או "נסיכים", אלא אנשי עבודה שהגיעו למעמדם המכובד בזכות כשרון, חריצות וכושר התמדה. לשניהם הייתה חווית למידה מעצבת בתחילת דרכם כששימשו כעוזרי מאמנים: שיבק של פיני גרשון במכבי חיפה, פרנקו של ארז אדלשטיין בגליל עליון. קו דמיון נוסף הוא ה"ירידות לצורך עליה" של השניים, שלא נרתעו מלאמן בליגה השניה בכדי לחזור עם הקבוצות שהעלו (מכבי ר"ג במקרה של פרנקו, שיבק עם אילת, רעננה והפועל ת"א) לקדמת הבמה. הם ידעו גם להתאושש מעונות קשות ופיטורים מאוד לא נעימים ולחזור מחוזקים בדרך לעונות מוצלחות רבות.
פרנקו ואלון, ימשיך לקבל תמיכה? (ערן לוף)
אבל ההקבלה בין המאמנים לא מסתכמת ברזומה בלבד. מדובר קודם כל ולפני הכל בשני סוסי עבודה בעלי ידע עצום ועם רצון להצליח הגובל באובססיביות. לפני יותר מעשור נקלעתי לארוחת ערב עם דני פרנקו ואז אדלשטיין. במשך למעלה משעה (במהלכה לא דנו ולו לשניה בשום נושא שאינו קשור לכדורסל) הפגין המאמן הצעיר דאז ידע מקצועי שלא נפל אפילו מזה של שכנו לשולחן, כשגם התשוקה שלו למשחק לא נראתה כנופלת במשהו מזו של הג'ינג'י. באריק שיבק נתקלתי מעט מאוחר יותר, כאשר קבוצתי התמודדה באמסטרדם מול הקבוצה אותה אימן בשעתו. לפני המשחק ביקש/דרש ממני המאמן כי אדאג לו לקלטות וידאו של כל היריבות העתידיות האפשריות של קבוצתו. כאשר התקשיתי באיתור אחת מהן, נידנד לי ללא הפסקה עד תיקון המעוות. אין ספק כי ההיכרות המעמיקה של השניים עם כל שחקן בגזרה המקומית והאירופאית עוזרת להם בפן המקצועי, כמו שהיכרותם עם המנהלים/עסקנים/עיתונאים בביצה המקומית לא מזיקה בפן התעסוקתי.
אחת מן המעלות החשובות ביותר של הצמד היא יחסי האנוש הטובים שלהם. למרות ששניהם מוגדרים על ידי לא מעט מהשחקנים אותם אימנו כדברנים ממש לא קטנים (כולל הכינוי "חפרנקו" המלווה את מאמן האלופה שנים), הם גם מקובלים ואפילו אהובים בקרב מרביתם. מדובר בשני מאמנים שיודעים להקשיב לשחקניהם, להגיע גם לשחקנים המוגדרים כ"מקרי ראש" לא פשוטים ולא מזניחים את החלק המנטלי החשוב כל כך בעבודת המאמן. ולסיום חלק קווי הדמיון, נציין גם שלא פרנקו ולא שיבק זכו עד לאחרונה לקרדיט הראוי להם לאור הישגיהם בעבר, ונאלצים להיאבק על מקומם ברשימת הגדולים באמת עד רגע זה.
שיבק, שוב העיף את מכבי ת"א בחצי (ערן לוף)
נעבור לחלק של ההבדלים, כשגם כאן ניתן למנות כמה משמעותיים ביותר. נתחיל עם הברור מאליו: פער הגילאים המשמעותי בין השניים והעובדה שדרכו של פרנקו לטופ הייתה קצרה בהרבה ביחס לזו של שיבק. ייתכן מאוד שהחלטתו של האחרון להימלט מהביצה המקומית העכורה לטובת מסע מערב אירופאי מוצלח בשנת 2003 היא שמנעה ממנו, לפחות עד היום, לאמן את אחת מהקבוצות הגדולות בכדורסל הישראלי. אחרי הכל, כמה מכם, מעבר לעכברי הכדורסל האמתיים, יודעים על שלוש האליפויות ושני הגביעים בהם זכה אריק שיבק במהלך השנים בהן אימן בהולנד ובלגיה? על הגביע עם חולון והאליפות עם ירושלים של פרנקו, לעומת זאת, כולנו יודעים, ואלה הובילו אותו למרחק פסע מההישג ההיסטורי הרבה יותר מקשרים כאלה או אחרים.
גם בפן המקצועי קיים שוני מהותי בין השניים. פרנקו הוא כספית רועמת, מאמן ואדם אמוציונלי שחי כל שניה של המשחק ונראה לפעמים כמתאמץ לא פחות מחניכיו על הפרקט. הוא גם מוגדר על ידי לא מעט מסובביו כ"חולה שליטה", אם כי הוא לא מתבייש להתייעץ רבות לפני רגעים מכריעים. שיבק רגוע הרבה יותר (אם כי ייתכן מאוד שהסערה הפנימית שלו חזקה לא פחות מהחיצונית של יריבו), מתון ושקול יותר בתגובותיו וראיונותיו לתקשורת, ואף נוטה להעניק סמכויות נרחבות לצוותים שעובדים איתו. הקבוצות שלו מצטיינות בדרך כלל יותר בצד ההגנתי, כשהן מפגינות כדורסל קשוח ויעיל, אך לא תמיד אטרקטיבי. אלה של פרנקו הן לרוב התקפיות יותר, אגרסיביות קצת פחות ומשחקות כדורסל מודרני ונאה לעין.
דני פרנקו, לא פשוט להיות מאמן (אודי ציטיאט)
לא קלה היא דרכו של מאמן כדורסל ישראלי. לרמי הדר, שלפני חודשיים היה קיים קונצנזוס על בחירתו למאמן העונה אין כרגע עבודה; שרון דרוקר יצפה הערב בעיניים כלות בגמר ויתהה איך לעזאזאל הוא לא שם; שרון אברהמי יודע שייתכן שההחטאה ההיא של רות'בארט עלתה לו במשרתו; רבים וטובים אחרים נמצאים במצב קשה אף יותר.
גם שני המאמנים שיתחרו במעמד השיא של הכדורסל המקומי יודעים שעצם ההגעה אליו לא מבטיחה להם דבר. במקרה של שיבק, הוא הרי כבר היה בסרט הזה, כשהעפלה מפתיעה לגמר הקודם לא העניקה לו חסינות ליותר מחמישה מחזורים העונה. מצבו של דני פרנקו טוב אפילו פחות. ברור לו שאפילו ניצחון ואליפות נוספת לא יבטיחו לו את המשך העסקתו בבירה, בעיקר לאור הישגיה החלשים של קבוצתו במסגרת האירופאית. במקרה של הפסד, ברור לו שלמחרת יהיה עליו להתחיל בחיפושים אחרי משרה חדשה. אל תתפלאו אם במקרה כזה מי שיחליף אותו היא דווקא זה שמולו יתמודד הערב.
מכיוון שעתידם המקצועי, בעתיד הקרוב והרחוק יותר, לא ממש בידיהם, כל מה שנותר לשניים הוא להתעסק בהווה, להכין את קבוצותיהם בצורה המיטבית למשחק וליהנות מהרגע (עד כמה שאפשר ליהנות מסיטואציה כל כך מלחיצה). לנו נותר לתת קצת יותר קרדיט לשניים מטובי המאמנים בכדורסל הישראלי.
מה דעתך על הכתבה?