אחד התפקידים הרגישים ביותר בספורט הוא עמדת המאמן . דורון ג'מצ'י, מהספורטאים הגדולים שלנו בכל הזמנים סיפר פעם שהוא לא הלך להיות מאמן כי מאמן הוא אחד שחי כל הזמן עם חרב על הצוואר. אם נצלול לרגע אל הביצה שלנו הרי שנראה שהשנה נשברו כל השיאים – בית"ר ירושלים, הפועל חיפה, מכבי חיפה, הפועל תל אביב שפיטרה מאמן כדי להחזיר אותו אחרי חודש ועוד ועוד ומעל כל אלה העזיבה הצפויה של נבן ספאחיה ממכבי תל אביב בכדורסל.
אז האם החרב על הצוואר היא גורל או מחדל? האם תהליך קבלת החלטות שונה ומושכל יותר מצד הבעלים וההנהלות היה מצמצם את התופעה? כנראה שכן. הרי בכל תחום בחיים – ככל שאנחנו שלמים יותר עם החלטה שקיבלנו, כך נדבוק בה יותר. אם במכבי תל אביב בכדורסל, למשל, הייתה שלמה באמת עם ההחלטה להשאיר את ספאחיה לעונה נוספת, הרי שמשבר תחילת העונה היה מיוחס לפציעות והגרלה קשה ולא לחוסר היכולת של המאמן להביא את הקבוצה להישגים.
אחד הפספוסים של הספורט האירופי והישראלי בפרט הוא העדר פונקציה בכירה מתחום הגיוס ומשאבי אנוש במועדונים. מאמן שמרוויח במקרים רבים כמו מנכ"ל או בכיר בארגון גדול, מגויס על סמך מפגש או סדרה של מפגשים עם דמויות שהיכולת היחידה שלהם לנתח את הגיוס היא בכימיה שלהם עם המועמד ובתוצאות שלו בתפקידיו הקודמים.
גורל או מחדל? ספאחיה (אודי ציטיאט)
אבל כמו שלא כל עובד או מנהל מתאים לכל ארגון, כך לא כל מאמן מתאים לכל מועדון – פיני גרשון שבר את כל השיאים במכבי תל אביב אבל לא הצליח בהמשך באולימפיאקוס, ארז אדלשטיין הגיע למכבי תל אביב על תקן "תואם פיני" ופוטר אחרי שני משחקי יורוליג, מוריניו הגיע ליונייטד על תקן ה"מיוחד" וסולק על תקן ה"בלתי נסבל", בלבול הגיע לחיפה על תקן "מועמד אפרורי שיעביר את הזמן עד סוף העונה" והפתיע לטובה גם את מי שמינה אותו. אז למה זה קורה? הכל מתחיל בתהליך הגיוס.
הדגש כאן הוא על המילה תהליך. דיוויד בלאט הצעיד את קליבלנד לגמר ה-NBA – כל אנשי הכדורסל בארה"ב מכירים אותו, או יותר נכון – מודעים להישגים שלו, אבל בכל זאת, תהליך מינוי מאמן בארה"ב כרוך בסדרה של ראיונות, בתהליך עומק שכולל סקאוטינג מתמשך על כל מועמד, כזה שמציף גם את תכונות האופי שלו ובודק את ההתאמה שלו למועדון. זה הדבר הדומה ביותר לגיוס בכירים במשק – לפני שממנים מנכ"ל לארגון, עוברים איתו תהליך עמוק של הכרות, כולל מבדקי אישיות, שיחות עם מומחה לגיוס ומש"א ולא מתמקדים רק בהישגים שלו בתפקידיו הקודמים.
לו מישהו היה מבצע תהליך כזה עם אדלשטיין במכבי תל אביב, הוא לא היה משתמש במילים "חוסר התאמה" אחרי הפיטורים, אלא לפני ההחתמה (ולא כי אדלשטיין הוא מאמן רע. להפך. המציאות הוכיחה שהוא לא התאים למכבי ומכבי לא התאימה לו), ואם יונייטד היתה מבצעת תהליך דומה עם מוריניו היא היתה מגיעה לבד למסקנה שמועדון שאוהדיו מלאים בכיסופים לדמות אבהית כמו אלכס פרגוסון, לא יכול ללהק לתפקיד המאמן את הפרחח של היבשת – זה פשוט לא יעבוד. עובדה – זה לא עבד.
הפרחח של היבשת? מוריניו (Gettyimages)
אנחנו מניחים שאחד הטיעונים נגד שימוש במומחים למשאבי אנוש בספורט הוא הטיעון הכלכלי – הרי זה עולה כסף. אבל זה לא מדויק, בעצם ההפך הוא הנכון – זה חוסך כסף, הרבה כסף. קל לשער שסכום הפיצוי שקיבל פרגוסון ביונייטד היה יכול לממן כמה עשרות שנים של מומחה לגיוס עובדים במועדון, בעיקר לאור העובדה ששימוש נכון בפונקציה כזאת יכולה להרחיק מכל מועדון, גם שחקנים שאין שום סיכוי שיצליחו בה.
הספורט הישראלי עתיר בסיפורים על שחקנים זרים ש"לא התאקלמו" – אבל האם התקיים איתם תהליך מקדים שבחן את מידת הסבירות שלהם להצליח במדינה זרה? לפני שבוע סיפר ניקולה וויצ'יץ בראיון שרמון סשנס, הזר ששיחק שבועיים במכבי ת"א, ביקש לעזוב על רקע העובדה שהוא הבין שאם הוא לא ישחק בליגה הוא לא יוכל להיות באמת חלק מהקבוצה. כנראה שאם תהליך הגיוס של סשנס היה כולל ראיון הכרות מסודר הבעיה היתה צפה כבר "בשלב הגיוס".
הקלישאות המוכרות ביותר בספורט מדברות על "חדר הלבשה שמח", על מאמן שמצליח לסחוף אחריו את הקבוצה ושמפטרים מאמן רק אם הוא "איבד את חדר ההלבשה". גיוס מאמן או שחקן אינו זהה לגיוס עובד או מנהל, אבל ישנו אלמנט אחד מרכזי זהה – ישנה אפשרות להגדיל משמעותית את סיכויי ההצלחה של כל מינוי והחתמה. יותר מכך – ישנה אפשרות, על ידי שימוש בכלים קלאסיים של עולם משאבי אנוש, ללוות מאמנים במהלך העונה ולסייע להם בניהול משברים והתמודדות עם שחקנים מאתגרים. זה עולה קצת כסף אבל זה חוסך המון.
גילת אורן צידוני היא סמנכ"לית משאבי אנוש
מה דעתך על הכתבה?