צהוב תמיד: לזכרו של סמ"ר תומר רון, שאהד את מכבי ת"א

ארבעה חודשים לאחר מכן, במהלך פעילות מבצעית בחברון, נהרג תומר מאש מחבלים. "המבצע צולם מעמדת תצפית, והסרט הוקרן בפני במסגרת התחקיר", סיפר הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון, ידיד המשפחה. "בשלב מסוים רואים בסרט דמות של לוחם, שבשלב הקריטי בפעולה מזהה את המחבלים, פותח באש ופוגע בהם. שאלתי, 'מי זה?'. אמרו לי: 'תומר, קשר המ"פ', והוסיפו שבחים על תפקודו. ואיש לא ידע שמבחינתי זה תומר של דפנה ובלו, שדפנה ביקשה שאשמור עליו".

"כשהוא נהרג, לעלית היה רעיון דווקא בגלל הקירבה שלו למכבי. הם שלחו מכתב, אני לא יודע אם הוא הגיע, כשבני הכיתה שלי חתומים", נזכר איתי במפגש לפני מספר ימים. "הם כתבו שתומר היה אוהד שרוף של מכבי וביקשו שמכבי תביע את תנחומיה באיזה משהו מסוים".

הפניה הגיעה וללוויה הופיע שחקן העבר דורון ג'מצ'י עם זר גדול. "אני זוכר שנכנסתי והאח, שעוד היה ילד קטן, שכב על הרצפה והשתולל. פתאום הוא ראה אותי, וקפא. לא אשכח את הפנים שלו באותו רגע", נזכר ג'מצ'י. במפגש שערכנו בשבוע לפני יום הזיכרון האם דפנה משחזרת: "הזיכרון הראשון שלי ממך זה שאתה עומד עם זר כזה ענק ואני אומרת לך: 'מה אתה עושה פה?'. לא היה לנו קשר איתך לפני, חוץ מלראות אותך בטלוויזיה כשחקן". אלפי אנשים הגיעו אז ללוויה, ביניהם בוגי יעלון ובני גנץ, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון של אותם ימים.

"יש רגע אחד שחרוט לי בזיכרון, זה שהשכן שלנו (רוני) בישר לי את הבשורה שתומר נהרג", מספר איתי, כיום בן 32 שגר במולדת ועובד כספורטתרפיסט בגלבוע/גליל ובנבחרת הנוער של ישראל. "יש המון המון רגעים קטנים שמזכירים לי את תומר במהלך היום, בתור אח שכול אתה חי את חיי הזיכרון 365 ימים בשנה".

"ההתמודדות שלנו כמשפחה… בחרנו בחיים", מדגישה דפנה. האב בלו מסביר: "אנחנו החלטנו שהחיים חזקים יותר. הבור, הכאב, החור בלב הוא עצום ואנחנו יודעים איך להכיל את זה. אנחנו עושים את זה בצורה שבעינינו היא המקסימלית, הטובה, הנחוצה וההכרחית ביותר. ככה אנחנו רואים את החיים. אני חושב שתומר היה רוצה שככה אנחנו ננהג וככה אנחנו נוהגים".

הקשר בין מכבי למשפחה נשמר ועם השנים הוקם במושב מגרש כדורסל בשם "הפסגה" על שמו של תומר. לחנוכת המקום הגיעה קבוצת הוותיקים של מכבי תל אביב, שערכה משחק במקום ואף חזרה לביקור נוסף באירוע שנערך במגרש באוגוסט 2014. 

"עם מכבי נהיה קשר חם ואוהב. עברו 17 שנה ואנחנו עדיין נפגשים, זה קשר מדהים", מדגיש איתי. "מה שעשינו פה במגרש זה בכלל דבר מטורף ומדהים. פתחנו פה בית ספר לכדורסל שהתחיל עם ארבעה ילדים ואחרי שנה כבר נהיה כמעט מאה ילדים". מלבד איתי, ששיחק בעצמו ועובד כאמור בגלבוע/גליל ובנבחרת הנוער, גם האח הצעיר עמית מאמן כדורסל במחלקת הנוער של גלבוע/מעיינות.

"המגרש הפך ללב של מולדת. לצערי לא נוכל לראות את זה בגלל הקורונה ובגלל שהוא סגור. זה מקום חי ותוסס", מספרת דפנה. ג'מצי מסביר: "המגרש שנבנה לזכרו של תומר מהווה צומת נהדר למאות ילדים מהעמק שבאים, משחקים כדורסל, לומדים לשחק כדורסל ומשמרים את השם של תומר רון".

"הדבר שהכי זכור לי מתומר בהקשר של הכדורסל זה האהבה שלו למשחק", מסכם איתי, ומגלה: "כשאני עובר ליד המגרש ורואה אותו שופע חיים ופעילות, זה עושה לי שתי פעולות בו-זמנית; מצד אחד, אושר ושמחה רבה לראות את המקום הזה שוקק חיים. מצד שני, צביטה קטנה בלב כי זה תמיד מזכיר לי את תומר וכמה היה יכול עוד להספיק בחייו. בוודאי שיש בזה מימד של המשכיות וזאת בעצם הייתה הכוונה של המשפחה בהקמת המגרש והנצחתו של תומר".