בן דודי, סרן יצחק קופל ז"ל, היה צריך להיות היום בן 70 ולבטח מחזיק באחת המשרות הבכירות במשק. לגורל מסתבר יש תכניות משלו, ובגיל 23, שלושה שבועות לאחר שהתחתן, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, פגע טיל מצרי במטוס הקרב שלו מעבר לתעלת סואץ. חצי שנה נחשב לנעדר. בתום מאמצים רבים, אותר יצחק במטוס שצלל לחולות ליד העיר סואץ. יצחק הובא לקבורה צבאית בקיבוצו, רמת-השופט.
אהבתי את יצחק אהבת נפש. הערצתי אותו. בכל הזדמנות שהייתה לי כילד (אני צעיר ממנו בשלוש שנים), רציתי להיות לצידו. בכל חופשה הגעתי לקיבוצו רמת השופט, שם זכיתי מחבריו לקבוצת אלון לכינוי "יצחק הקטן", שנהנה מהגנה מלאה עליו מצד "יצחק הגדול", המנהיג השקט של הקבוצה המופלאה הזו, קבוצה שכך נדמה, קמה אחת לדור. בחדרו של יצחק בבית הנעורים המשותפים בקיבוץ, למדתי לישון בצהריים עם רדיו בווליום גבוה, להטיס עפיפונים, לקלף סברסים בידיים חשופות ובעיקר להעריך את העוצמה ואת רוח הקבוצה. גיליתי שם חברים אמתיים. עמית, מיכה, מוישה, מנחם, יורי, עמוסי, רפי, זאביק, ברוכי וחנן, חנן קרן, שהיה הצעיר בחבורה והכי קרוב אלי בגיל ולכן הוצמדתי אליו.
יצחק הגדול הצטיין בכל. היה לו את מגע הזהב השמור ליחידי סגולה. הוא סיים את לימודיו במוסד החינוכי הרי אפרים, בהצטיינות. היה שחמטאי מצטיין (ניצח כנער את אלוף ישראל לבוגרים) והיה כדורסלן מצטיין בהפועל רמת השופט ובהמשך בהפועל מגידו, שהעפילה לליגה הלאומית שם שיתף פעולה עם חבריו, חנן קרן, ברוך שופטי ז"ל, גיורא דורי (אבא של מירב) שהיה בוגר מהם ויענקל'ה גרינבוים (אבא של איתי) – דור מוכשר של כדורסלנים שהמשותף לכולם שהם נולדו וגדלו בקיבוץ אחד, רמת השופט.
כפי שאהבתי כילד להתארח ברמת השופט אצל יצחק הגדול, הוא אהב להתארח בבית הורי בבת-ים. כשחיין מצטיין הוא לא ויתר על שחייה בים ובעיקר לנצח את ילדי בת-ים במשחק "הג'ולות". לאחר כל ביקור בבת-ים היה חוזר לקיבוצו עם שקית מלאה בג'ולות או גוגואים. היכולת המופלאה שלו לדייק ולפגוע בכדורי הזכוכית או לפצח את חרצני המשמש, עשתה שם בבת-ים. מכל רחבי העיר היו מגיעים לראות את העילוי, מי שהתחרה בו הובס, ויצחק הגדול ממלא את השקית בנון שלנטיות מדהימה ואין גאה ממני. משום מה המשחק "העירוני" הזה לא נקלט בקיבוצו רמת השופט, אבל מתחת למיטתו של יצחק הגדול היו שקיות של ג'ולות וגוגואים שחוץ משנינו אף אחד לא ידע למה הם משמשים.
יצחק הגדול בחר להיות טייס, סיים את קורס הטייס בהצטיינות, שובץ לטייסת קרב, עובדה שלא מנעה ממנו להמשיך ולשחק כדורסל, אחת מהאהבות הגדולות שלו. זה התחיל בהפועל רמת השופט שעשתה את צעדיה הראשונים במגרש המרצפות בקיבוץ בו גדל ונמשך כאמור באולם במשמר העמק, במדי הקבוצה המאוחדת הפועל מגידו. בליגת הלאומית (הראשונה) שיחק לצד היותו טייס שתי עונות בליגה הבכירה, שמונה משחקים בהם קלע 27 נקודות. מי יודע לאן היתה מתפתחת הקריירה שלו ככדורסלן אלמלא המלחמה הארורה הזאת.
הבשורה המרה על יירוט מטוסו, נמסרה לי בשעה שהייתי עם יחידתי הצבאית בצפון הארץ. מפקדי יידעו אותי ואפשרו לי להגיע לבית המשפחה ברמת השופט. כשהגעתי לקיבוץ הפסטורלי בהרי אפרים, מצאתי המוני אנשים שהגיעו לבית הוריו של יצחק הגדול, מרים וחיים, כדי לתמוך ולנחם. מפקד חיל האוויר דאז מוטי הוד ובכירי המשק, שהיו חבריו של הוריו, נכחו בדירת המגורים הצנועה של ההורים. רק מעטים מבין חבריו הטייסים של יצחק הגדול הגיעו, רובם היו עסוקים בפעילות מבצעית ואחרים נשארו עם יצחק הגדול במרומים. זכורה לי הדממה בחדר המשפחה שצר היה מלהכיל את המנחמים. זו היתה שתיקה רועמת, העצבות השתלטה על כולם. הבכי היה חרישי, לא רק על יצחק הגדול, אלא על כל חייל וחייל ועל החרדה הקיומית באותם ימים. היינו בעיצומה של מלחמת הישרדות כשגורל המדינה עמד מנגד ואם אנחנו עדיין כאן, ליצחק הגדול יש חלק בכך.
לוויה לא הייתה כי יצחק הוגדר כנעדר. חצי שנה אחרי שהסתיימה המלחמה, נמצאה גופתו לאחר מאמצים רבים, בהם היו מעורבים לא מעט אישים מצמרת המדינה. סרן יצחק קופל הובא לקבורה בחלקת האלוהים בקיבוצו. יצחק הגדול, זיכרונך לא מרפה ממני, אתה נצור בליבי. אוהב אותך, יצחק הקטן.
מה דעתך על הכתבה?