בשבועות האחרונים, מאחורי הקלעים ומתחת לפני השטח, התרחשה בצפון איטליה דרמה שהשפיעה באופן ישיר על מפת המאמנים בליגת העל. מריו פורטי, שסגר את עונתו ה-19 כעוזר מאמן אולימפיה מילאנו, קיבל הצעה לאמן את רג'ו אמיליה; אם היה עובר, דן שמיר היה נשאר לעונה נוספת כעוזרו של אטורה מסינה. אבל ברגע שהאופציה הזו ירדה מהפרק, השתחרר הפקק ונקבע – המאמן הישראלי חוזר לארץ ולבני הרצליה.
"הייתי חתום במילאנו לעונה נוספת, יחד עם החוזה של אטורה, וזו הייתה רשת ביטחון עבורי – מקום טוב שאני אוהב ומעניין לי לעבוד בו. זה לא שחיפשתי את עצמי. כשיש לך חוזה, אתה לא עוסק כל היום במחשבות על העונה הבאה", מסביר שמיר בריאיון בלעדי לוואלה! ספורט.
– והנה, אתמול הוצגת כמאמן החדש של הרצליה. אז למה בעצם חזרת?
"בפן האישי, המשפחה שלי ואני עברנו לא מעט בארבע השנים האחרונות, עם תקופת הקורונה בניו זילנד ובאוסטרליה, והעונה האחרונה במילאנו. נחתּי באיטליה ב-20 באוגוסט, ורק אתמול חזרתי לארץ. זאת עונה של עשרה חודשים. באתי לשתי חופשות קצרות, ומדי פעם אשתי והילדים ביקרו אותי. אבל כשאתה מסתכל קדימה וחושב לעבור את זה במשך עוד שנה, זה מרגיש כבד פתאום".
– איך מסינה הגיב לעזיבה שלך?
"התאכזב. כל עוד נדמה היה שמריו הולך, וזה היה ממש קרוב, הבנתי שלא אוכל לעזוב ולהשאיר את אטורה בלי שני העוזרים המובילים שלו. ברגע שרג'ו אמיליה החליטה ללכת על מאמן אחר (דימיטריס פריפטיס), לא היה מה לגרור את זה. אטורה אמר שהוא אוהב אותי ורוצה שאני אישאר, והודה שהוא מאוכזב, אבל אמר גם שהוא שמח בשביל המשפחה שלי. הוא טוען שהוא לא היה מצליח לעשות את מה שעשיתי השנה. אז התחבקנו והתקדמנו".
– מעבר להחלטתך לשוב לישראל, נראה שהיעד הפתיע רבים. ההערכה הייתה שאם תחזור, זה יהיה לאחת מארבע הקבוצות ה"גדולות" – מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, הפועל ירושלים או הפועל חולון.
"אני אדם פרגמטי. בנקודת הזמן הזאת, הקבוצות שדיברת עליהן לא רלוונטיות. הרצליה זה מקום טוב בשבילי לחזור אליו כרגע. בערבוביית השיקולים יש הרבה מאוד משתנים, וההזדמנות הזאת מצאה חן בעיניי. בסוף של דבר, באתי לכאן מבחירה. היה לי משהו אחר ביד, והייתי בתפקיד שהרבה אנשים רוצים להיות בו. אני רואה כמה מאמנים בכירים באיטליה מעוניינים לבוא עכשיו למילאנו במקומי".
– מה, בין השאר, הפך את הרצליה לאטרקטיבית בעיניך?
"בהרצליה יש מערכת מסודרת, שעשתה דברים יפים בשנים האחרונות. לא הייתי בישראל במשך ארבע שנים, ולא חייתי את הליגה באופן יומיומי. כשאימנתי בניו זילנד ובאוסטרליה, הייתי במקום רחוק מאוד גיאוגרפית, ובמילאנו קיימנו בסוף השבוע את המשחק ה-88 שלנו העונה. זו אינטנסיביות שלא מאפשרת לך לחיות את הכדורסל הישראלי כמו שחיים אותו כשנמצאים בארץ.
"אז לחזור דווקא למקום שאני מכיר, ולשותפות עם אלדד אקוניס, זה הסתדר לי מהמון בחינות. יש הרבה דינמיות ואתגרים – להרכיב קבוצה בתקציב מסוים, לקדם שחקנים בשלב כזה או אחר של הקריירה. עשיתי ויתור כספי לא קטן, עזבתי קבוצת יורוליג ברמה גבוהה ואת המועדון של ג'ורג'יו ארמאני, וחזרתי בלב שלם. אני מתרגש לקראת הפרק החדש הזה".
שמיר (48) אימן את הרצליה בין 2009 ל-2011, עוד בימים שהרכיבה יחד עם מכבי רעננה את בני השרון. את מילאנו הוא עוזב בתום עונה מורכבת; בתחילתה היא נקלעה לרצף הפסדים, מצאה עצמה בתחתית טבלת היורוליג והודחה ברבע גמר הגביע האיטלקי. אחר כך יצאה למסע ניצחונות מרשים, אבל הוא לא הספיק לה כדי להיכנס לפלייאוף האירופי. בליל שבת היא חגגה זכייה דרמטית באליפות המקומית, בתום ניצחון 3:4 על וירטוס בולוניה בסדרת הגמר.
– האליפות מסמלת עונה רעה שהסתיימה בטעם טוב?
"בחגיגות שאלתי את מריו בכמה אליפויות הוא זכה, והוא ענה לי שזו החמישית שלו ב-19 שנים במילאנו. זה אומר שלא פשוט לזכות באליפות איטליה, וצריך להכיר את המנטליות של הליגה הזו. היורוליג היא הבמה המרכזית, אבל האליפות היא הדבר החשוב באמת. לפני שנתיים מילאנו עלתה לפיינל פור בפעם היחידה ב-30 השנים האחרונות, ומה שזוכרים מאותה עונה זה את ההפסד 4:0 לבולוניה בגמר הפלייאוף. זה כתם שנשאר.
"לכן, הניצחון במשחק השביעי הוא זה שהפך את העונה לטובה. אם היינו מסיימים בידיים ריקות, זה דבר אחד. אבל ברגע שזכינו באליפות, אי אפשר לדבר על כישלון. יפיקו הרבה לקחים ממה שקרה כאן העונה, ובסוף יזכרו ממנה את האליפות ולא את הדירוג ביורוליג. מעבר לכך, יש לזכייה הזאת משמעות סמנטית. זו האליפות ה-30, ועכשיו יוסיפו כוכב שלישי לסמל המועדון".
– התחלתם ממש רע ביורוליג, והקאמבק לא הספיק. מה השתבש?
"תמיד אפשר לדבר בדיעבד על לקחים, אבל הפעם ראינו את זה קורה לנגד עינינו. ברגע שהבאנו את שבאז נאפייר, הפכנו לקבוצה הרבה יותר תחרותית. הספייסינג היה יותר נכון, הקצב היה יותר מתאים. ניצחנו ברצף את הקבוצות הכי חזקות וטובות, בבית ובחוץ, ובעצם הפכנו לקבוצה שאנחנו יכולים להיות.
"במבט לאחור, שיחקנו הרבה מאוד זמן בלי רכז כשקווין פאנגוס נפצע, ודבון הול היה זה שנדרש להחליף אותו. גם שאבון שילדס, שהוא הצלע המרכזית שהרבה בנוי סביבה, נפצע והושבת לתקופה ממושכת. קבוצות רבות סובלות מפציעות, ואפשר ללמוד ולהשליך מזה. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא למה פציעה, גם אם היא ארוכה ומשמעותית, מצאה אותנו במצב שאנחנו לא יכולים להגיב".
– היה שלב שבו הכיסא של מסינה החל להתנדנד?
"הוא מאוד תובעני ולא קל כלפי הסביבה, אבל קודם כל כלפי עצמו. היינו יחד בחדר בימים הלא קלים האלה. האם ראיתי אותו מתערער? לא, ראיתי אותו מתגבר, בכל פעם מחדש, עם האמוציות שהוצפו ועם הקשיים מהמשחק האחרון. העונה הזאת הוכיחה שאחרי כל הטעויות והבעיות – עדיין אפשר להגיע לסוף, לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה ולזכות באליפות".
– זה לוקסוס שאין לכל מאמן. אתה חוזר עכשיו לישראל, ויכול לראות מה קורה מסביבך. עודד קטש, דני פרנקו וגיא גודס, שלושה מארבעת המאמנים שהגיעו הכי רחוק העונה, התמודדו עם כל מיני רחשים ושמועות סביבם באיזשהו שלב של העונה.
"הסיטואציה במילאנו היא יוצאת הדופן. בעולם הספורט המקצועני זה עובד כמו שאתה תיארת. אתה רואה את זה קורה גם בחלק מהקבוצות הגדולות ביותר באירופה, בין אם זה חכם ובין אם לא".
– למשל, באלופת היורוליג וגם בקבוצה שניצחה אותה בסדרת הגמר בספרד.
"בדיוק. מי שעובד בביזנס הזה, רגיל לדברים האלה. יש מאמנים שאפשר להחליף אותם יותר בקלות, ויש כאלה שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מועדונים וקבוצות שפיטרו מאמן, ואחר כך לא הצליחו לקבל מישהו אחר ברמתו. גם אם יש ספקות, מחשבות ותהיות, זו טעות לוותר בקלות על מאמן. הדבר החכם ביותר הוא להתאפק ולפעול עם השכל הישר – להתמקד במה שאתה עושה היום, לעשות את הבחירות הכי טובות ולקוות גם לקצת מזל. שיתופי פעולה טובים יובילו למקומות טובים".
– כיריב מתוך היורוליג, איך חווית את העונה של מכבי תל אביב?
"כעונה טובה מאוד, מהרגע הראשון. עשינו בינינו חלוקה של קבוצות יריבות, שכל אחד מהעוזרים אחראי עליהן. מכבי הייתה בין הקבוצות שהיו תחת אחריותי, ולכן צפיתי בכל המשחקים שלה לאורך העונה. גם בהתחלה, כשהיו כל מיני דיבורים וספקות לגביה, ראיתי שהיא בדרך להיות קבוצה טובה ויריבה קשה מכל הבחינות – בכישרון, באתלטיות, ביכולת האימון, בגרף ההשתפרות. בשביל קבוצה חדשה לגמרי, היא תפסה כיוון מההתחלה ונשארה איתו, ורק הלכה והשתפרה עם הזמן".
– היית העוזר של פיני גרשון ודיוויד בלאט, וזו הייתה הקדנציה השנייה שלך כעוזר של מסינה. בכך נפרדת מהמשבצת הזו?
"לא, לא בהכרח. אני אוהב להיות עוזר מאמן, פעם בכמה זמן, ובהחלט רואה את הפלוס בדבר הזה. זה לא יקרה עם כל אחד, ולא בכל מקום. לעבוד עם מסינה זה תענוג. ברור שלהיות מאמן ראשי זה שונה מאשר להיות עוד אחד מאלה שיושבים בחדר, אבל הסיבה שעזבתי את מילאנו היא לא בהכרח כי בוער לי להיות מאמן ראשי. לפחות לא הסיבה העיקרית".
– יש סיפור אחד שתיקח מהעונה האחרונה עם מסינה?
"למסינה יש חלק חשוב מאוד בחיים שלי. אנחנו כבר לא ילדים, ולהרגיש שיש לי דמות כזאת, שמשפיעה עליי מכל הבחינות, זה לא דבר שיש לכל אחד. העניין אצלו זו הנוכחות הממגנטת. אתה בא ליום הראשון בעבודה, ורואה איזו הצגה של איש אחד הוא. מילאנו זה מועדון מסודר, עם הרבה מאוד עובדים ואנשים, ושם לב איך כולם – אנשי המדיה, האחראים על השיווק והכרטיסים, מנהל הקבוצה וכמובן הצוות המקצועי – ניגשים אליו ומדברים איתו. אין היום הרבה אנשים כאלה בכדורסל העולמי, ובכדורסל האירופי יש רק שניים. ז'ליקו אוברדוביץ' הוא דמות מרתקת בפני עצמה, ובדיוק השבוע דיברתי עם מישהו שמכיר היטב את שניהם. הוא אמר לי שאני לא אאמין כמה קווי דמיון יש ביניהם".
