אחרי שבוע וחצי של עצירה מוחלטת, הספורט הישראלי ייאלץ להיכנס הערב (שלישי, 21:00, ספורט3) לשגרת חירום: הפועל תל אביב בכדורסל תהיה הקבוצה הראשונה שתחזור לפעילות, כשתתארח בוונציה במסגרת היורוקאפ, ומחר תצטרף אליה מכבי תל אביב, שתשחק מול ולנסיה ביורוליג. השחקנים הזרים בליגת העל עזבו לחו"ל זמן קצר לאחר מתקפת הטרור הרצחנית והברברית של חמאס, וחבריהם הישראלים בשתי התל אביביות – מהשחקנים ועד המאמנים – הצטרפו אליהם בימים האחרונים. זה רק הפרומו לקראת תקופה סבוכה שמצפה לנציגותינו באירופה, כזו שעמה התמודדו בעבר רק בימי מלחמת המפרץ, אי אז ב-1991.
וכך זה נראה, נשמע והרגיש אז.
"ליל הטילים הראשון תפס אותנו ביוון", נזכר מאמן מכבי תל אביב באותם ימים, צביקה שרף. "חזרנו למלון אחרי הפסד לאריס סלוניקי, ובסביבות 2 בלילה התחלנו לקבל טלפונים לחדרים. אף אחד לא ישן, כולם היו מרותקים ל-CNN וראינו את הבתים ההרוסים שספגו פגיעות ישירות מטילי הסקאד העיראקיים. למחרת בבוקר ירדנו לחדר האוכל, והמלצרית אמרה 'תל אביב קאפּוּט' – גמורה. בתחושת הבהילות הזאת המראנו לאתונה, והזרים דונלד רויאל ואד הורטון ביקשו להישאר שם ולא להמשיך איתנו לישראל. ככה בעצם התנהלנו במשך חודש וחצי; בימי שלישי טסנו לאירופה, והתאחדנו כל הקבוצה. הספקנו להתאמן פעמיים או שלוש בסגל מלא, שיחקנו ביום חמישי, ולמחרת הישראלים חזרו הביתה והזרים נשארו בחו"ל ושהו רוב הזמן בציריך".
הפועל תל אביב והפועל גליל עליון עמדו בפרוץ המלחמה בפני המשחק האחרון שלהן בגביע קוראץ', ונדדו מאוסישקין ומכפר בלום לאיטליה ולספרד כדי לפגוש את קאזרטה וסראגוסה. הצהובים מצאו עצמם בסיטואציה מורכבת הרבה יותר, כשתשעה מ-14 משחקיהם בבית הגמר של גביע אירופה לאלופות היו עוד לפניהם. היו"ר שמעון מזרחי הפעיל את כוחו והשפעתו בפיב"א, והצליח להחליף ביתיות עם הקבוצות שאמורות היו להגיע לישראל.
בסופו של דבר, מכבי נאלצה לארח רק משחק אחד בחו"ל. הוא התקיים מול סקבוליני פזארו בבריסל, אחרי לא מעט חריקות ומכשולים, מכיוון שרשויות הביטחון בשורת ערים באירופה – מדריד, פריז, לונדון ואתונה – סירבו לקחת אחריות ולארח את הנציגה הישראלית, מחשש להתפרעויות ולפיגועי טרור. הליגה הלאומית בכדורסל (אז הליגה הבכירה) חזרה לפעילות אחרי כחודש, בשעות הצהריים, ומול יציעים ריקים כמעט לחלוטין. צעיפים, תופים ושאר אביזרי עידוד לא היו שם, אלא רק מסיכות אב"כ; ובזמן שרוב הזרים כבר שכחו שהם שיחקו כאן, ניתנה הבמה לשחקנים ישראלים דוגמת אמיר כץ מא.ס. רמת השרון, ננו גינזבורג מבית"ר תל אביב ואיציק תייר ממכבי רמת גן.
בזמן שהספורט הושבת, כמו גם כל חיי התרבות והפנאי, רבים ראו בהופעותיה של הקבוצה בימי חמישי הזדמנות נדירה ויחידה למעט אסקפיזם. כלומר, בערך; את משחקה בלברקוזן לא שידרה הטלוויזיה הישראלית (הסיבה ההזויה תובא בהמשך הכתבה); ואת הניצחון הדרמטי שלה בספליט, על אלופת אירופה המכהנת והנכנסת, החמיצו הצופים בגלל אזעקה שנשמעה בכל רחבי המדינה בדקות הסיום והתבררה בדיעבד כהתרעת שווא.
"היינו שבורים לגמרי", מספר מוטי דניאל. "כולם היו חסרי אנרגיות, במצב רוח ירוד. הרגשתי שאני משחק עם משקולות על הרגליים, כאילו אני לא מסוגל לרוץ, לא יכול לקלוע סל. כולנו היינו במתח ובלחץ, בלי המשפחות. אתה ממריא למשחק, ומחכה רק לנחות כדי להתעדכן ולשמוע מה קרה בינתיים בארץ. עולה לשחק, ומחכה רק שהמשחק ייגמר כדי לשמוע חדשות. הקהל חיכה למשחקים שלנו, כי מכבי תל אביב ו'זהו זה' היו היחידים שהמשיכו לתפקד. אבל אנחנו פשוט לא היינו שם, זה לא עניין אותנו".
הפסקת שידור המשחק בין ספליט למכבי ת"א (אזעקה מוקלטת)
שרף: "הראש לא היה בכדורסל, ואני בטוח שזה בדיוק המצב גם של הפועל ומכבי כרגע. בקורס מאמנים לא מכינים אותך לסיטואציות כאלה. האימונים לא היו אימונים, הזרים רק הלכו לזרוק לסל ולשמור קצת על כושר, ועם הישראלים התאמנו 5 על 5 רק כשהבאנו שחקני נוער להשלים מניין. לפני אחד המשחקים נשאתי נאום בפני השחקנים ואמרתי להם שאנחנו נלחמים בשביל המשפחות ובשביל המדינה שלנו. זה לא היה מצוץ מהאצבע. באמת שיחקנו למען מי שבבית, וכשהיינו מגיעים לשדה התעופה – לפני או אחרי משחקים – כל מי שהיה רואה אותנו היה עוצר ומוחא כפיים".
רויאל והורטון חזרו ארצה מדי פעם בפעם, וזה כמעט נגמר בצורה רעה. סנטר הקבוצה דאז לבאן מרסר יכול להעיד על כך מקרוב. "דונלד התגורר בדירה ליד דיזנגוף סנטר, והזמינו אותנו לארוחת ערב בהרצליה. יצאנו לדרך, ובזמן שאנחנו נוסעים פתאום ראינו מחלון המכונית הבזקי פיצוצים בשמיים", הוא משחזר בשיחה מארה"ב.
"לתקופה הקשה הזאת היו גם צדדים חיוביים", מוסיף מרסר. "כקבוצה, התגבשנו והתקרבנו מאוד, נהיינו ממש חברים טובים. הזרים למדו והבינו הרבה יותר על ישראל. החשש המרכזי היה שסדאם חוסיין ישתמש נגדנו בנשק כימי, ובאחת הטיסות שאלתי את ווילי סימס ז"ל איפה המסיכה שלו. הוא ענה שלא צריך אותה, ויהיה בסדר. אחרי שנחתנו בחזרה, התחלנו בנסיעה צפונה, כי מכבי דאגה שנצא מאזורי ההפצצות בתל אביב. פתאום, באמצע הדרך, שמענו אזעקה. ווילי הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו, ושנינו פשוט פרצנו בצחוק".
דניאל: "רוב הטיסות שלנו למשחקים היו דרך קונקשן בציריך, וצביקה לא יכול היה להרשות לעצמו לוותר על שום אימון כשכל הקבוצה ביחד. אני זוכר שנחתנו ממש מאוחר בספליט, ויצאנו לאימון ב-12 בלילה. בלברקוזן הפסדנו בנקודה מסל בשנייה האחרונה, וירדנו מבואסים לחדר ההלבשה, כשכולם רוצים רק לדעת אם הייתה אזעקה ולוודא שכולם בסדר. מיד כשנכנסנו, בא אחרינו אחד מאנשי הטלוויזיה ואמר 'אל תשאלו מה קרה'. נהייתה דממה בחדר. אני זוכר את זה כמו בהילוך איטי. כולנו היינו דרוכים, הסתכלנו עליו. ואז הוא המשיך, 'המשחק לא שודר בגלל שבמגרש הייתה פרסומת לסיגריות'. התחלנו לקלל אותו".
מרסר: "הקושי האמיתי היה חוסר הוודאות. כולנו הבנו שיש מלחמה, אבל כל אחד עבר סרט משלו. אשתי חזרה לארה"ב מיד בתחילת המלחמה, כי ההורים שלה לחצו עליה, ובמהלך השבועות האלה המשפחה דאגה לי מאוד. אני דאגתי לחברים שלי. דורון ג'מצ'י כל הזמן חשש למשפחה שלו, מוטי היה מכונס בעצמו והיה ממש שקט. רצינו להיות שם בשבילם".
חוזרים הביתה: משחק הבית הראשון לאחר המלחמה
מלבד הניצחון המרשים בספליט, ההפסד המתסכל בלברקוזן וההפסד ה"ביתי" לפזארו, מכבי תל אביב גם הביסה את לימוז' בערב היסטורי – עם 49 נקודות של ג'מצ'י – ונחתה בלונדון ביום האחרון למלחמה, לקראת משחק החוץ מול קינגסטון. "הסתובבתי עם רדיו גלים קצרים, וכל הזמן שמעתי חדשות", מגלה שרף. "כשהייתי ליד המלון, שמעתי שהוכרזה הפסקת אש והמלחמה הסתיימה. כל כך שמחתי. עברו כמה דקות, ושמעון כבר התחיל לעבוד על החזרת המשחקים לתל אביב".
הצהובים המותשים עוד הספיקו להפסיד ליריבה הבריטית החלשה, אבל ברגע שהחדרים האטומים נפתחו והסכנה הוסרה, ניתן האות לחגיגה עצומה: בית הגמר יסתיים בארבעה משחקי בית רצופים, ואם מכבי תנצח בכולם – היא תעפיל ככל הנראה לפיינל פור.
כעבור שבוע הגיעה ברצלונה לישראל, לא נקייה מחששות; היא נחתה בנתב"ג בצהרי יום חמישי, ומיהרה לטוס חזרה מיד בסיום המשחק, שבו הפסידה. ההתרגשות הייתה כה רבה, עד שאפילו הפועל תל אביב פירסמה בעיתון מודעת ברכה והצלחה ליריבתה המושבעת לקראת שובה להיכל. אחר כך באו אריס, ספליט ולברקוזן – והמשימה הושלמה. אחרי מאזן 6:4 בתום המלחמה, רצה האלופה הישראלית ל-0:4 והבטיחה את מקומה בין ארבע הגדולות באירופה.
דניאל: "נשמנו לרווחה ברגע שחזרנו הביתה. כל המדינה הייתה בגל פטריוטי חזק ביותר, תחושות החיבור והשותפות היו עצומות, והאנרגיה בקרב האוהדים הייתה מטורפת. אם לפני כן לא הצלחתי לקלוע סל, אז פתאום הרגשתי כאילו הורדתי מעליי 20 ק"ג. ריחפתי באוויר, אפילו דפקתי דאנק על כריסטיאן ולפ במשחק האחרון".
הפיינל פור הפך לפארסה בפני עצמה. חצאי הגמר נקבעו לערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואף שמכבי תל אביב הצליחה להקדים את משחקה מול בארסה (בו הובסה 101:67), הוא הסתיים לאחר שנשמעה הצפירה בארץ – בזמן שהשחקנים עדיין על המגרש.
– הפטריוטיות מצד אחד, והרצון לבריחה מצד שני, יהפכו גם עכשיו את המשחקים של הישראליות באירופה לסוג של אירוע לאומי?
דניאל סקפטי. "אני לא חושב שהמשחקים יעניינו יותר מדי, ולא יהיה מצב שבו אחת הקבוצות תשמח מדינה שלמה. הימים השתנו, וזו גם מלחמה אחרת. אמנם הפחד ב-1991 היה גדול, ובגלל כל טיל שנורה הייתה אזעקה בכל הארץ, אבל בסופו של דבר נהרגו שלושה אנשים בישראל כתוצאה מפגיעות סקאדים. היום אני הולך ברחוב, ורואה את העצב של כולם בעיניים. כולנו כל כך עצובים, ואני לא מאמין שאתנחתא לשעתיים תשכיח לרגע את מה שקרה".
"אני מתפלל עבורכם ומאחל לכם כל טוב", מבקש מרסר לשלוח מסר לציבור הישראלי. "אני יודע שאנחנו על הגבול בעזה, ומודאג גם ממה שקורה בצפון. מי ייתן ואלוהים תמיד ישמור על מדינת ישראל, תדעו שתמיד אהיה בן משפחה שלכם".
מה דעתך על הכתבה?