בסיום המשחק נגד בשיקטאש, שהקפיץ את הפועל תל אביב לרבע גמר היורוקאפ, קייל אלכסנדר היה נרגש. הסנטר הקנדי הוא אחד האנשים הרגועים והמנומסים בכדורסל הישראלי, אבל הניצחון הזה, שהשלים את החלק הראשון של המסע האירופי בהצלחה גדולה ובתנאים לא פשוטים, הלהיב אותו. "אחרי כל מה שעברנו העונה, סיימנו במאזן 5:13, במקום השני אחרי פריז, וזה ממש מיוחד ויפה", אומר אלכסנדר בראיון מיוחד לוואלה! ספורט. "זה אומר הרבה עלינו, ומעניין מה היה קורה אם היינו משחקים בבית, עם האנרגיות של האוהדים. זה דבר גדול".
כשאת הדברים האלה אומר מי שנחשב כנראה לשחקן היקר ביותר בתולדות המועדון, מדובר כנראה בגישה שממחישה את הרוח החדשה שמנסים האדומים להנחיל אחרי הכלים שמעמיד בפניהם הבעלים החדש עופר ינאי. הערב (ראשון, 19:30) הם יגיעו כאורחים להיכל מנורה מבטחים, לראשונה מאז ההפסד הדרמטי בגמר הפלייאוף, כשהם מביטים מלמעלה על מכבי תל אביב. וזו עוד נקודת ציון לא מובנת מאליה.
אלכסנדר לא זוכר או מכיר את הדרבים מהעונה שעברה; לו מספיק הזיכרון מהמפגש האחרון בין שתי היריבות המושבעות, לפני שלושה שבועות בסך הכל, כשהפועל מחקה 12 נקודות פיגור בדרך למהפך ולניצחון דרמטי שביסס את מקומה בראשות הטבלה. "תמיד סיפרו לי על האווירה כאן, והאוהדים לא איכזבו", מספר הסנטר הקנדי, שקלע 17 נקודות באותו משחק. "הם היו מדהימים, האווירה הייתה נהדרת, נהניתי מאוד. למדתי שיש יריבות גדולה בין מכבי להפועל, ומהרגע הראשון אמרו לי שאסור לנעול כאן נעליים צהובות. עשינו ריצה ברבע האחרון וניצחנו. זו יריבות מדהימה, ואני גאה להיות חלק ממנה".
– ובכל זאת, 31 שנים חלפו מאז התואר האחרון של הפועל תל אביב, והמועדון עבר לא מעט גלגולים. הבצורת תסתיים העונה?
"אני לא יודע אם תקבל ממני תשובה מרגשת. היו לנו העונה בעיות בהגנה, אבל כשאנחנו בריאים ומתמקדים בהגנה, וכולם מפוקסים וסוגרים לריבאונד – יש לנו קבוצה מיוחדת. כשאנחנו באים בגישה הזאת ומשחקים את הכדורסל הכי טוב שלנו, אנחנו יכולים לנצח כל יריבה ולסיים את הבצורת".
ההגעה של אלכסנדר להפועל תל אביב אינה מובנת מאליה. בגיל 27, אחרי עונת רוקי ביורוליג, וכשבידו הצעה להישאר במפעל הבכיר, הוא העדיף לחתום בקבוצת יורוקאפ. "ולנסיה זה ארגון מדהים ועיר מדהימה, אבל דקות המשחק והתפקיד שלי לא היו עקביים, ורציתי לבוא למקום שבו אוכל להמשיך לשחק ולהתפתח. יש לי חלומות. לעשות כסף ולשחק מעט דקות זה דבר אחד, אבל רציתי לעשות משהו מיוחד בקריירה, ועד עכשיו העונה הזאת בהחלט מיוחדת".
– לא ראית בזה צעד לאחור?
"לא אשקר לך. חשבתי אם זה יהיה צעד לאחור, ואנשים במעגל הקרוב אליי הזהירו אותי שאני טועה. הייתה לי הצעה טובה מבאיירן מינכן, ואנשים אמרו לי שאתה לא הולך ליורוקאפ אם יש לך הצעה מהיורוליג. אני עובד על מערכת היחסים שלי עם אלוהים, ואני נמצא בארץ הקודש. לא חושב שהמפעל חשוב מדי. מה שחשוב זה מה אתה עושה עם ההזדמנות שאתה מקבל. להיות בקבוצה שמשחקת כל כך הרבה, ועוד בהולילנד, זה מדהים".
אלכסנדר הצטרף לקבוצה באיחור, לא לפני שזכה עם נבחרת קנדה במדליית הארד בגביע העולם. הוא אפילו לא באמת הספיק לחוות את הקהל האדום במלוא עוזו, משום שהחמיץ את הניצחון על צדביטה לובליאנה במחזור הפתיחה של היורוקאפ; ארבעה ימים אחר כך אירע טבח ה-7 באוקטובר. "לא היה לנו אימון בוקר באותו היום, כי זה שבת. ביום שישי היה לנו אימון ערב, אז ישנתי עד מאוחר. כשהתעוררתי, ראיתי בקבוצה שלנו בווטסאפ כל מיני הודעות. שאלו אם שמענו את האזעקות, לא הבנתי מה הם רוצים. ישנתי ולא שמעתי כלום. התחלתי לקבל טלפונים, הודעות, ראיתי דברים באינסטגרם, הבנתי שמשהו חמור וגדול קורה. זה היה משוגע, כי הכל התרחש במרחק שעת נסיעה מתל אביב".
– לא פחדת?
"זה היה רגע קשה. הרבה אנשים במועדון התמודדו עם אובדן. הרגשתי די בטוח, אבל החברים שלנו לא הרגישו כך וטסו ליוון. ג'יילן הורד ואני רצינו להישאר. היינו כאן עוד כמה ימים והמשכנו להתאמן, ואז עזבנו לאיטליה ולא חזרנו. היינו חודשיים בדרכים".
– הורד ואתה הייתם הזרים הראשונים מהנציגות באירופה שחזרו לארץ.
"אני מכיר את מערכת כיפת ברזל, אני מבין את האחוזים שמשהו יקרה. החברים הישראלים דיברו איתנו והסבירו לנו שאלה החיים שלהם. היו לנו שתי הפסקות בזמן היורוקאפ. הישראלים טסו הביתה ואז חזרו אלינו, וראינו שהם מרגישים בטוחים. הפיזיותרפיסטים נסעו בכל שבוע, וכולם אמרו שהם מרגישים יותר בטוחים בישראל מאשר בכל מקום אחר. עד היום רואים אנשים עם נשק ברחובות, ואני מרגיש בנוח. ההורים שלי היו מודאגים כשחזרתי, והייתי צריך להסביר להם שזה מה שעליי לעשות. האמנתי שהליגה לא הייתה חוזרת אם לא היה בטוח כאן".
אמנם השחקנים לא נמצאים בחזית, אבל החיים של קבוצות הכדורסל הישראליות המשחקות באירופה הפכו לקשים מאוד מאז פרוץ המלחמה. "זה נהיה ברוטלי. יש לנו בדיחה בקבוצה שאנחנו הפועל בלגרד. אני לא שיחקתי בבית ביורוקאפ כל העונה. טסנו לאיטליה, גרמניה, לונדון, פריז, לטביה, ונראה לי ששכחתי מקום או שניים. גרנו בחדרי מלון, אכלנו אוכל של בתי מלון והתגבשנו כקבוצה.
"אחר כך היו לנו משחקים ביום שישי בישראל, היינו עוזבים ב-3 לפנות בוקר, מנסים לנוח, אימון אימון ואז משחק, שאחריו טסים שוב ב-6 בבוקר. לא נחנו בכלל, וזה גרם לפציעות, אבל הצלחנו לגרום לזה לעבוד. המאמנים, ההנהלה והבעלים, וגם חלק מהאוהדים, גרמו למצב להיות נוח. הם נתנו לכל אחד חבר לבד, אוכל משלנו, וניסו שיהיה לנו הכי נוח שאפשר. אני לא יכול להפסיק להודות להם".
– אבל לקראת סוף שלב הבתים ביורוקאפ כמעט הסתבכתם. ספגתם מעל 100 נקודות בשלושה משחקים רצופים, בכל אחד מהם הפסדתם, ויכולתם להידרדר למקום הרביעי ולקרבות בשמינית הגמר.
"יש לנו חרטות על דברים שלא הצלחנו לעשות. אני לא רוצה להשתמש בתירוצים. היו לנו הרבה פציעות, היו שינויים בלוח המשחקים. זה לא היה קל. לחלק מהמשחקים הופענו עם שבעה שחקנים, בהם רק שני זרים, והקבוצות האחרות השתפרו. צפיתי בווידאו בהפסד ללונדון, ולא הייתי מרוצה מההגנה שלי. פתחנו לא טוב, חזרנו למשחק, ועדיין הפסדנו. זה לא היה משחק טוב שלנו. בסוף הדרך ננעלנו הגנתית, קיבלנו שחקנים בחזרה. כשאנחנו קבוצה מלאה, יש לנו הרבה כלים".
– ינאי צייץ שפריז צריכה לחשוש מכם כשאתם בסגל מלא.
"בפעם הראשונה ששיחקנו נגדם, שתי הקבוצות היו בלתי מנוצחות. הם באו, ניצחו בגדול ונתנו הצהרה. בפעם השנייה, היינו הרבה יותר במשחק. אבל אסור לשכוח שפריז קבוצה טובה, שהשחקנים והמאמן שלה רצים הרבה מאוד שנים ביחד. ביצענו שינויים וזה היה משחק טוב יותר, אבל זאת לא התוצאה שהיינו רוצים. עכשיו, כשיש לנו סגל מלא, אנחנו יכולים לנצח כל אחד. פריז טובה מאוד, אבל ראינו כבר שאפשר לנצח אותה. הפלייאוף זה הזמן בשנה שאתה מנצח או עף. אתה בא לשחק כדורסל טוב ולהתחרות".
– הגעת לכאן אחרי הישג היסטורי עם הנבחרת בגביע העולם.
"שמע, זו חוויה מדהימה להיות ליד כל כך הרבה שחקני NBA, מאמן NBA. שיחקתי לצד שיי גילג'ס-אלכסנדר, שהוא אחד השחקנים הכי טובים בעולם כיום. השגנו מדליה ראשונה באליפות העולם, וזה עוד בלי אנדרו וויגינס וג'מאל מארי".
– זו הפעם הראשונה שקנדה מצליחה בטורניר גדול.
"יש מדינות עם הרבה כישרון, שלא מצליחות לבנות נבחרת במבנה הנכון. קנדה מבקשת מהשחקנים להתחייב ולעמוד בזה. בעבר היו לנו שחקנים שלא יכלו לשחק. מארי זכה באליפות ה-NBA עם דנבר, והגוף שלו לא עמד בטורניר נוסף בקיץ. אני מקווה שהוא יוכל לשחק באולימפיאדה. בסוף, הסוד הוא לשים את השחקנים הנכונים בפאזל".
– אחותך שיחקה באולימפיאדה הקודמת עם קנדה. אתה רואה את עצמך בסגל לפריז 2024?
"אחותי שיחקה באולימפיאדה, והיא משחקת עכשיו בטורניר הקדם אולימפי. כל שחקן חולם להופיע במשחקים האולימפיים, ועם הכישרון שיש לנו אנחנו יכולים לסיים עם מדליה נוספת. אם זה מה שאלוהים מתכנן עבורי, אני אשמח מאוד".
מה דעתך על הכתבה?