"החלום של דור היה פיינל פור עם מכבי ואליפות של בית"ר"

יוסי ירחי היה צמוד למסך בסדרה של מכבי תל אביב מול פנאתינייקוס. לא קם מהסלון אפילו בפסקי הזמן. המחשבות נעו בין מה שעושים עודד קטש והשחקנים על הפרקט לבין הבן שלו דור.

דור ירחי נפל בשבת של ה-7 באוקטובר בקרבות בנחל עוז. לוחם גולני, חצי שנה לשחרור, וזו היתה שבת בה התעורר כרגיל מאוד מוקדם לכוננות עם שחר. כשמחבלי הנוחבה פלשו, ירחי והחברים שלו כבר היו בפעילות על הגבול.

"בפעם האחרונה שדור היה כאן, דיברנו על זה שהשנה נעשה מנוי למכבי תל אביב כדורסל", משחזר יוסי. "דור שיחק במכבי ראשון לציון בכדורסל והיה שחקן נוער מצטיין. הוא התגייס לגולני, אבל לא זנח לרגע את האהבה לספורט. למכבי תל אביב כדורסל ולבית"ר ירושלים כדורגל. החלום שלנו היה לטוס ללוות את מכבי תל אביב בכדורסל בפיינל פור. בסדרה הזו מול פנאתינייקוס, המחשבות שלי היו כל הזמן עליו. הרי הוא היה צריך להיות ממש עכשיו חייל משוחרר והיינו יכולים להיות חלק מההיסטוריה הזו של מכבי תל אביב. כשהוא נפרד ממני ומגלית בפעם האחרונה וחזר לבסיס בעוטף, אמרנו שבפעם הבאה שייצא הביתה, נעשה מנוי למכבי תל אביב בכדורסל ושהעונה נלווה אותה מקרוב. זה כבר לא יקרה".

דור הדביק אותך לכדורסל?

"תמיד אהבתי את מכבי תל אביב, אבל זה שונה כשיש לך בן שמשחק במחלקת הנוער של מכבי ראשון לציון בכדורסל ואתה מלווה אותו. לא פספסתי אימון. באתי לבד או עם גלית. זו היתה תקופה נפלאה. הייתי הולך לראות אותו באימונים ומה שעשה לי טוב היה החיבור עם המשפחות. עם ההורים שישבו איתי באימונים. כשהוא היה בבר מצווה, לקחתי אותו לחגוג באימון של מכבי תל אביב. כולם חתמו לו על הכדור וניקולה וויצ'יץ' דיבר איתו. אני לא שוכח את זה".

היה לך חלום שהוא יהיה כדורסלן?

"בהתחלה לא, אבל בהמשך ראיתי שיש לו את זה. הוא היה הקלע של הקבוצה. הוא הצטיין בתחרות הקלע של המדינה".

בסלון של משפחת ירחי בראשון לציון תמונות רבות של דור. מכבי ראשון לציון קראה קבוצת נערים על שמו והוקמה קבוצת 'החברים של דור' שמשחקת בליגת המתנ"סים בעיר. בסלון הבית שלל תמונות של דור מהצבא, כולל האחרונה שצולמה יום לפני שנפל. יוסי וגלית גם לא מורידים את הסל שתלו במרכז הסלון לדור כשהוא רצה להתאמן על קליעה. "הוא רצה סל עם קפיצים", משחזר יוסי. "אמרתי לו: 'זה לא מתאים לסלון'. אבל הוא כל כך רצה. כשגלית ראתה מה קניתי, היא התעצבנה ואמרה שזה לא מתאים לסלון. אבל זה מה שדור רצה. איזה מבסוט הוא היה שהתקנו לו סל כזה, כמעט חוקי, בסלון של הדירה".

את מי דור הכי אהב ממכבי תל אביב?

"את רומן סורקין. אני אוהב את תמיר בלאט. שנינו התחברנו יותר לישראלים".

אנחנו נפגשים עכשיו, כמה שעות בלבד אחרי הצפירה של יום השואה. איך עברתם אותה?

גלית: "אני לא הפסקתי לבכות. אף פעם לא בכיתי ככה. חשבתי על דור ועל כל החיילים. היה לי קשה".

יוסי: "אני התפרקתי אתמול בבית הכנסת בקדיש בין המנחה לערבית. התחלתי לבכות באמצע הקדיש. לא יצאו לי המלים".

גלית: "הימים נעשים יותר קשים. אנחנו שבעה חודשים אחרי, ואני מרגישה בעוצמה גדולה מאוד את הגעגועים לדור. הוא חסר לי".

"קיבלנו את המכה, אבל למשפחות החטופים כואב יותר"

ארבעה ימים לא ידעו גלית ויוסי מה עלה בגורלו של דור באותה שבת ארורה. הם התעוררו כמו כולם בראשון לציון לאזעקות וידעו שדור נמצא שם בפעילות על הגבול. הם לא הצליחו ליצור איתו קשר ולא ידעו דבר על נפילתו. רק ביום רביעי לפנות בוקר דפקו על דלת ביתים הקצינים עם הבשורה הקשה מכל. בימי ההמתנה שנראו כמו נצח בין שבת ליום רביעי, גלית ירחי קיוותה רק שבנה לא חטוף בעזה. היתה מוכנה לקבל את הבשורה כי נפל, רק לא את ההודעה שהוא חטוף.

בדיעבד, את חושבת היום אחרת?

"לא. עד היום אני אומרת שעדיף לקבל בן שנפל בקבורת ישראל כאן ולא בן שחטוף בעזה ושאתה לא יודע מה עובר עליו".

יוסי: "אנחנו קיבלנו את המכה. אבל למשפחות החטופים כואב יותר, כי אין להן יום ואין להן לילה. משפחות החטופים לא חיות".

גלית: "לנו יש נחמה, שהבאנו את דור לקבורה ושהוא גם חזר שלם".

יוסי: "להיות בשבי זה נורא. אין דבר גרוע מזה".

גלית: "אין הורה אחד שלא אמר לי שהנחמה שלו היא שהוא הביא את בנו לקבורה כאן בארץ. שזו הנחמה".

יוסי: "לחיילים רבים כרתו את הראשים. בדור לא וידאו הריגה ולא נגעו בגופה שלו. בבית העלמין התעקשו שלא אראה את דור, אבל אני עמדתי על זה שאני רוצה לראות אותו".

היה פחד בבית שיקרה משהו לדור?

יוסי: "אני דאגתי כי זה גולני. גולני זו חטיבה מסוכנת. הם תמיד ראשונים בכל מקום, אז פחדתי מהצבא. תמיד הייתי מבקש שישמור על עצמו. גם לא האמנתי שהאפרוח הזה יחזיק מעמד. אבל הוא הצליח כנגד כל הסיכויים ובסוף הוא הביא תעודת מצטיין של הגדוד. הוא היה מטוליסט, אבל באותה שבת הרימונים שלו בכלל לא היו עליו. הם מחוייבים על פי הנוהל להשאיר את הרימונים בארון נעול והרימונים בכלל לא היו עליו".

גלית: "אני לא דאגתי כשהוא היה בצבא. פחדתי מאוד כשהוא הגיע הביתה לשלושה ימים. בראש שלי היה הפחד מתאונות דרכים. בצבא לא חששתי כי בצבא הם היו עם הקצינים, עם המפקדים, עם החברים. גם ביהודה ושומרון לא פחדתי".

מה מכעיס אתכם?

יוסי: "מכעיס אותי שירו עליהם במשך חודשים ואסור היה להם להחזיר. בכל הפרות הסדר על הגדר ירו עליהם ואמרו להם להבליג ומקסימום לירות לכיוון הרגליים. אני מכיר את המשפט: 'הקם להורגך, השכם להורגו'. הם הרי התאמנו על הגדר מולנו. כל הנורות האדומות דלקו ואנחנו לא הגבנו. למה? למה נתנו להם להיות על הגדר?".

הוא היה מספר על זה?

גלית: "הם היו יורים עליהם רק רימוני עשן והעשן היה חוזר אליהם. כי הרוחות הן מערביות. אז מה יצא מזה?".

יוסי: "אני מתגעגע לשני אנשים שהיתה להם את מורשת ישראל. רפול וגנדי. לא יהיו כאלה במדינה. אנשים עם ביצים. עם גנדי לא הייתי, אבל תחת רפול לחמתי עוד ב-1976 ביום האדמה".

שנה לפני ה-7 באוקטובר, גילו ליוסי את מחלת הסרטן. הגידול בלבלב היווה סכנה מוחשית לחייו ועלתה השאלה אם לבקש לשחרר את דור מקרבי לתפקיד עורפי כדי שיוכל להיות בבית ולסייע למשפחה.

גלית: "לא רציתי להפריע לדור. אמרתי שאני אסתדר עם יוסי ועם כל מה שמחכה לנו עקב המחלה. אבל דור היה בא ושואל: 'אימא, את בטוחה שאת לא רוצה שאני אעזור לך?'. אמרתי לו: 'רק תהיה בכוננות שאם אצטרך משהו, אבל אתה נשאר עם החברים שלך'. המפקד של דור סיפר לי שהוא היה בוכה ואומר שהוא דואג ליוסי, אבל מגולני הוא לא יצא. ידעתי שטוב לו עם החברים ולא רציתי להוציא אותו מזה. עברנו ניתוח עם יוסי וטיפולים כימותרפיים במשך חצי שנה, אבל דור נשאר בגולני".

ידעת שאם את מוציאה אותו מגולני, הסכנה לא תרחף מעליו.

"לא חששתי מזה. לא היו מלחמות. היה מבצע פה, מבצע שם. אמרתי שהוא יסיים את השרות שלו עם החברים שלו ולשמחתי עברנו את זה עם יוסי ולמרות שמדובר בגידול מאוד אלים, יוסי הגיב טוב לניתוח ולטיפולים".

באיזו שעה הוא נהרג באותה השבת?

"ההערכה היא שבאזור 9 וחצי בבוקר. אנחנו לא ניסינו ליצור איתו קשר בהתחלה באותה השבת כדי לא להפריע, רק בשעה 12 שלחתי לו הודעה ראשונה. היה לי ברור שהוא בלחימה ולא רציתי להפריע לו. אבל כששלחתי לו הודעת וואטסאפ וראיתי קו אחד, הבנתי שמשהו לא בסדר. ואז התחלתי לפחד".

יוסי: "בן אחותי עובד בסורוקה והוא ניסה לעזור לנו למצוא אותו בבתי החולים. התקשרתי לדור ולא היתה תשובה".

גלית: "קיוויתי שהוא בלחימה ובגלל זה הוא לא מגיב. ואז לקראת 4 אחר הצהריים החלו להגיע לכאן אנשים ואז התחילו החששות. קיוותי כמובן שהוא רק פצוע. רק ביום ראשון, למחרת השבת, פתחנו וואטסאפ של קבוצת הורים של גדוד 13 פלוגה ב' מחלקת חוד. התכתבנו בינינו כל ההורים ולא קיבלנו תשובות על מה שקורה בנחל עוז. מיום שני התחילו הודעות בקבוצת ההורים על כאלה שקיבלו הודעות שהבן נפל ואז אמרתי ליוסי שנראה לי שאיבדנו את דור".

יוסי: "בשלוש וחצי לפנות בוקר בין שלישי לרביעי דפקו בדלת. הלכתי לדלת וידעתי. הערתי את גלית עוד לפני שהלכתי לדלת ואמרתי לה: 'קומי, קומי. זה נגמר'.

גלית: "ביקשתי מהם רק לשמוע שהוא בארץ והם אמרו שאם הם כאן אצלנו, זה אומר שהוא בארץ ולא שבוי".

יוסי: "עד שהם באו, היתה לי תקווה שהוא רק פצוע ולא חלל".

גלית: "חודש לפני המלחמה, היתה לי התגלות כאן בסלון שבאים להודיע לי שדור נהרג. למרות שלא דאגתי לו בצבא, בחודש האחרון התחילו החששות. דמיינתי את הדפיקה בדלת. לא יודעת מהיכן זה בא לי ככה. משהו של רגש כזה. כשהם באו להודיע לי, הייתי מוכנה לבשורה. הצעתי להם לשבת, לשתות. הם קצת הופתעו מהתגובה שלי. אבל אני כבר הייתי מוכנה. הם ביקשו שנקרא לבני משפחה שיהיו איתנו פה לפני שהם עוזבים. הם התחילו לתאר את סדר ההלוויה ואני אומרת: 'אין בעיה'. הם שאלו אם נסתדר בלי עזרה שלהם בסוכת אבלים כי היה כאוס ואמרתי שנסתדר כי ידעתי שעיריית ראשון לציון תעזור לנו".

יוסי, בהלוויה צעקת כמה פעמים לדור שהוא מלך.

"כי הוא עמד בכל המשימות שלו. תמיד היה לו קשה, אבל הוא עמד בכל המשימות והייתי מאוד גאה בו. הוא תמיד עזר לחברים שלו".

גלית: "בצבא דור עבר שינוי רציני. הוא היה ילד מאוד מפונק, והצבא שינה אותו".

איך אתם חיים עם כל הטקסים שיש?

גלית: "אנחנו לא אנשים מוחצנים וזה קשה לנו מאוד שאנחנו באור הזרקורים. אנחנו הולכים לכל טקס כי אני גאה בו ומגיע לו שנהיה שם עם כל הקושי".

יוסי: "אני רואה כמה אהבו אותו וכמה רוצים להנציח אותו וההנצחה שלו, חשובה גם לנו. זה שיש קבוצת כדורסל בראשון לציון על השם שלו, זה עושה לי טוב. זה שיש קבוצת כדורסל בליגת המתנ"סים עם החברים שלו, זה עושה לי טוב. אני אלך לעולמי מחר, מי יזכור אותי? את דור יזכרו. יש לו חותם במדינה. יש קבוצת נערים על שמו מכבי דור ראשון לציון".

גלית: "הלכנו לפגוש את בני הנוער במכבי ראשון לציון שמשחקים עם הקבוצה על השם של דור ומאוד התרגשנו. אמרתי לדור בלב: 'אם רק היית יודע מה קורה כאן'. תמיד הייתי אומרת לדור: 'תביא את החברים שלך מהצבא שנכיר אותם'. והוא היה מתחמק. היום אחרי האסון אנחנו כל הזמן בקשר עם החברים של דור ומארחים אותם אצלנו ואני אומרת בלב שדור בטח רואה אותנו למעלה ולא מאמין".

לא כולם מסוגלים לארח ככה כשהבן כבר איננו.

גלית: "עושה לי טוב שכל החברים של דור באים לכאן. אני יודעת שהם אהבו אותו והוא אהב אותם וזה עושה לי טוב שהם כולם כאן".

יוסי: "שאלו אותי פעם: 'לא צובט לך בלב שהחברים של דור בחיים והוא לא'. עניתי מייד שלא. מה, אני צריך לקנא שמישהו נשאר בחיים ודור מת? כל אחד עם המזל שלו".

גלית: "אנחנו לא מדברים איתם מילה על ה-7 באוקטובר. אצלנו מדברים רק עם אנרגיות חיוביות. כשהם עוזבים, אני מחכה שיבואו שוב".

יוסי: "קיבלנו משפחה חדשה".

גלית: "הם אוהבים לבוא אלינו. אני מרגישה את זה. הם סיפרו לי איך ניסו לשכנע את דור לעשן, והוא לא הסכים. הוא רק משך אותם כל הזמן לספורט ובזכותו, כך הם מספרים, הם היו משחקים כל הזמן כדורסל וכדורגל".

"דור ידע שהוא חי על זמן קצוב"

גם לכדורגל היה מחובר.

"פחות מאשר בכדורסל, אבל הוא התחבר לבית"ר ירושלים ואני אפילו לא יודעת איך כי בית"ר לא לקחה אליפות הרבה שנים. הוא חלם שמכבי תל אביב תזכה באליפות אירופה ושבית"ר ירושלים תזכה באליפות בארץ".

יוסי: "דור היה יוצא מהצבא וישר חיפש ללכת לשחק כדורסל או כדורגל עם החברים. הוא לא נח לרגע כאן בבית. כאילו הוא ידע שיש לו זמן שאול. שהוא חי על זמן קצוב. הוא לא רצה לישון. הוא רצה לנצל כל רגע. כאילו שהשינה היא בזבוז זמן".

גלית, את כל החיים עובדת עם ילדים קטנים בגנים. לא יהיה לך נכד ממנו.

"זה קשה לי מאוד. רציתי חתונה וילדים. ציפיתי שזה יהיה. אבל קודם רציתי שיטוס לחו"ל אחרי הצבא וייהנה מאיזה טיול גדול. זה פספוס של החיים".

יוסי: "ברור שחשבתי על נכדים ממנו, אבל זה לא הדבר הראשון שהיה לי בראש".

גלית: "אני מתגעגעת אליו. מתגעגעת לבקשות שלו לשניצלים כשהוא מגיע מהצבא. מתגעגעת לחיבוקים, לנשיקות. למלים. לחיבור עם אחיו הצעיר מתן שמתגעגע אליו. עדיין לא חזרתי לעבוד אחרי מה שקרה. אבל יש המון פעילויות שממלאות את הזמן".