שלושה שבועות בלבד חלפו מאז הדהימה הפועל תל אביב את שוק הכדורסל באירופה ובישראל, כשהודיעה על החתמתו של ג'ונתן מוטלי. הסופרלטיבים היללו את המהלך, שהוכתר בצדק בתור הרכש הגדול – או לפחות היקר – בתולדותיה. אלא שזו הייתה אמת לשעתה. מי היה מאמין שהתואר הזה לא יחזיק מעמד אפילו חודש; אתמול (שלישי), כבר אתמול, ירד הסנטר שורה בהיסטוריה.
מעבר ל-12 שנות הניסיון ול-82 מיליוני הדולרים שצבר ב-NBA, ולחמישיית ההגנה של העונה ב-2017, ולשערוריות עם הטראשטוק והשופטים והאוהדים, פטריק בוורלי שותף בעונה האחרונה 20.6 דקות בממוצע למשחק במילווקי. נדיר לראות שחקן שקיבל נתח כזה בליגה הטובה בעולם, ונחת מיד אחר כך בישראל; ליתר דיוק, היה כנראה רק אחד כזה – קרלוס ארויו, שהגיע למכבי תל אביב לפני 16 שנים, בתום עונה של 20.5 דקות באורלנדו.
ואם לתרגם את הרזומה של בוורלי למושגים אדומים, נשאל כך: האם הוא יהיה פרוויס שורט ("השחקן הכי טוב שאימנתי", אליבא דרלף קליין ז"ל) או שיהפוך לאחלה שאלת טריוויה כמו האורח לרגע סדריק סבאלוס?
בכך משלים עופר ינאי את בנייתה של עוד קומה בפרויקט הגלאקטיקוס, שנועד לעשות היסטוריה – לא פחות: להחזיר את האליפות לצד האדום של תל אביב אחרי 56 שנים, ולהביא לקבוצה את הזכייה ביורוקאפ ובעקבותיה גם את הכרטיס ליורוליג לראשונה מאז 1995 (אז רשמה הקבוצה את הופעתה האחרונה במפעל הבכיר, עוד בימי פיב"א, והודחה במוקדמות בידי פאוק סלוניקי).
רק לפני שנה, כשהבעלים החדש רכש את המועדון, נולד קמפיין "זו אותה הפועל, עם יותר כסף"; העסקה הושלמה במהלך עונת המלפפונים, כשחלק גדול מהסגל כבר היה סגור, והאדומים התרגשו לראות לראשונה שחקנים שמדגדגים משכורת של חצי מיליון דולר בעונה, כמו קייל אלכסנדר ובראיין אנגולה שלא בהכרח הביאו שדרוג לעומת קודמיהם בתפקיד, צ'ינאנו אונואקו וג'ורדן מקריי. אחר כך, לקראת הפלייאוף, הונחת טיילר אניס בחוזה זמני עצום (80 אלף דולר בחודש) – אבל מיליונרים? על גדות הירקון? זה קורה עכשיו בפעם הראשונה.
הפועל תל אביב מודל 2025 מתחילה כפסטיבל, ותקווה שלא להפוך לסקנדל. היא הולכת אול-אין על כל התארים, ולא חוששת להניח על גבה וכתפיה מערכת ציפיות ולחצים שילוו אותה לאורך כל רגע ורגע במעלה הדרך. כשאתה מחתים את מוטלי, שהחזיק בהצעות של שבע ספרות מקבוצות יורוליג (בהן אחת מהעיר תל אביב); ומנחית את בוורלי, שרק השבוע טען כי יש בידיו חוזה מינימום להמשיך ב-NBA (מינימום, במקרה שלו, שווה יותר משלושה מיליון דולר ברוטו); והזרים הנוספים שלך הם כאלה שעברו ארבע עונות במפעל הבכיר (בן בנטיל ובקרוב כנראה גם טוניה ג'קירי) או הסתובבו בגביעים המשניים של אירופה (ג'ו רגלנד, מרקוס פוסטר ואיש וויינרייט) – אתה לא חושב על פחות מכל הקופה.
בוורלי, נוצץ ככל שיהיה, אינו הגלאקטיקו הטיפוסי. בעונתו היחידה ביורוליג, כשהגיע עם יותם הלפרין ואולימפיאקוס לגמר, הוא קלע 2.7 נקודות למשחק. אלא שזה היה בגיל 21, ולא 36. שנתיים מאוחר יותר, בעונת ה-MVP שלו ביורוקאפ, כשהצעיד את הלפרין וספרטק סנט פטרסבורג לחצי הגמר, הוא עמד על 4.1 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים ו-1.9 חטיפות, אבל הוסיף רק 13.3 נקודות. כלומר, אולי "רק" היא לא המילה המתאימה – אבל ברור שלא מדובר כאן בגאנר שישאף, או יוכל, להיות מלך הסלים.
זה לא ש"פט בוו" בא כדי להצטנע. זה לא חלק מהאופי שלו. הוא ינסה לבלדג ולשגע את היריבים, להחדיר רוח שונה ולוחמנית במועדון, וגם להביא לידי ביטוי את הרעיונות והאמונות שלו לתוך חדר ההלבשה. אפילו חצי לאמן את הקבוצה החדשה שלו. ולא מן הנמנע שהאיש על הקווים יעניק לו את החופש הזה.
הקשר הראשון של הגארד האמריקאי עם סטפנוס דדאס נוצר בקדנציה ההיא ברוסיה, ב-2012. בוורלי היה אז גארד צעיר עם שאיפות גדולות, והיווני היה עוזר מאמן אלמוני שישב לסירוגין מאחורי יורה זדובץ' וצביקה שרף. בין השניים נרקמה חברות שנמשכת עד היום, ושסייעה לא מעט בהבאתו של הכוכב לישראל.
בוורלי הוא השישי בסדר הכרונולוגי של הגארדים שחתמו בהפועל תל אביב, וגם הזר השישי שמצטרף הקיץ לקבוצה. ההתלבטות לגבי אקסבייר מנפורד חוסלה ברגע ששמו עלה על השולחן, כפי שהמחשבה להשאיר את אלכסנדר כסנטר מחליף הפכה בלתי רלוונטית כשהונחת על ראשו שחקן דומיננטי כמוטלי. ההמשכיות היא רעיון נחמד בתיאוריה, אבל בדרייב אין רוצים לעשות את מה שפנאתינייקוס עשתה בעונה החולפת: לבנות הכל מחדש, ומההתחלה, ולהגיע הכי גבוה שאפשר והכי מהר שיכול להיות.
השמות הנוצצים והכיסים המפוצצים מבטיחים הרבה עניין וסקרנות, ותעיד על כך תדירות הופעתה של הפועל בכותרות הראשיות של אתרי הכדורסל ברחבי אירופה – והחל מאמש, גם בארה"ב. כדי להבטיח גם הצלחה מקצועית, יידרש דדאס לעבודת ניהול עדינה ומתוחכמת, ולניווט בין אגואים בחדר ההלבשה.
לזכותו של היווני ייאמר שהוא יודע להתאים את עצמו לסיטואציות משתנות, ואינו נצמד להחלטות המקוריות. תעיד על כך העובדה שבמשך רוב סדרת הגמר בישראל, גינת תופקד בעמדת הסמול פורוורד כגבוה שלישי אצל האיש שכתב ספר על תורת הכדורסל שלו ובחר לקרוא לו "סמול בול". שלושה חודשים אחרי שהגיע על תקן סותם חורים, ורק בגלל שהסכים לחתום על חוזה זמני ללא התחייבות לעונה הבאה, הוא עומד בראש הקבוצה הכי יקרה שקמה בישראל ואינה לובשת צהוב. ברוך הבא למבחן הגדול של חייך.
מה דעתך על הכתבה?