מאמן הכושר מליגת העל חושש לחזור: "הילדים לא יכולים לגדול ככה"

על הפרקט בחולון, ברבע גמר ובחצי גמר גביע ווינר, רצו שחקני מכבי רמת גן כשלידם הרבה מאוד אנשי צוות. הקבוצה מזיסמן עשתה קפיצת מדרגה גדולה בכל הנוגע למקצוענות, וזה בא לידי ביטוי גם במספר גדול של אנשים שתומכים בצוות המקצועי הבכיר. אחד מאותם אנשים הוא מאמן הכושר ניקולאס (ניקו) מגיד.

מי שלא מכיר את הסיפור של ניקו, לא היה מנחש שבדיוק לפני שנה הוא ומשפחתו היו בסכנת חיים של ממש, כשנסגרו במשך יותר מ-30 שעות בממ"ד במושב יבול שבעוטף עזה. למזלם, מחבלי הנוח'בה האכזרים נעצרו סמוך ליישוב, וניקו, מעיין ושני ילדיהם – אגם (בת 9) ותומר (בן 7) – הצליחו לצאת ללא פגע. כעת הם מתחילים את החיים מחדש ברמת גן, כשנכון לעכשיו החזרה הביתה לא נמצאת על הפרק.

מגיד (40) עלה מארגנטינה בשנת 2000 ושיחק בהפועל גן שמואל, בנוער וגם בבוגרים, עד שהתגייס לחיל ההנדסה הקרבית. לאחר שהכיר את מעיין, הם בנו בית ביבול. בני הזוג התמקצעו בתחום הכושר, הקימו סטודיו לכושר במושב, כשניקו החל לעבוד גם כמאמן כדורסל ומאמן כושר בהפועל אשכול, ועבד בין היתר עם נועם אור ואופיר אנגל שנחטפו לעזה בשבת השחורה ושוחררו.

"המקום יפהפה, החברה חמה ומחבקת, ואנחנו מאוד אוהבים את המקום", מספר מגיד, שנה אחרי היום הקשה בחייו. "תמיד היה חשש שמשהו עלול לקרות, ואתה יודע שאתה צריך להיות דרוך לאזעקת צבע אדום – להסביר לילדים מה לעשות, אין זמן לשום דבר, וחייבים להגיע כמה שיותר מהר למרחב מוגן או לממ"ד. מבחינה ביטחונית היה קצת קשה. אבל כשאתה שם, אתה פחות חושב על הדברים האלה. איכשהו, אתה ממשיך לחיות".

ב-7 באוקטובר אירחו ניקו ומעיין את משפחתו. "ביום שישי הייתה לנו מסיבת יום הולדת של אגם, וכולם היו אצלנו בבית. אמא שלי והמשפחה הקרובה שלי נשארו לישון. התעוררנו ב-6:29 עם האזעקה, בתוך זמן קצר הבנו שזה לא משהו רגיל, לפי המטחים והרעשים. נכנסנו כולנו לממ"ד בשבת בבוקר, ולא יצאנו עד יום ראשון בערב. 36 שעות. הממ"ד שלנו קטן, הוא חדר האורחים של הבית, והיינו בו שמונה אנשים וכלב.

"מדי פעם יצאנו רק לעשות צרכים ולקחת מים, ומאוחר יותר הבנו שאסור לצאת בכלל. היו כמה שעות שאף אחד לא יצא, ורק אני הייתי בחוץ כדי לשמור על הבית אם קורה משהו. התנהלנו כמו חיילים, כי הבנו שאין צבא והתחלתי לעשות פטרולים מסביב ובין החלונות. זה היה מטורף, לשמוע את היריות, את המסוקים.

"המחבלים לא הגיעו ליישוב, אבל הבנו שהם היו ממש קרובים. למחרת שמעתי מאח שלי שהם נכנסו למושב שלו, יתד. הצליחו לחסל שם חלק מהמחבלים, והתחלנו לדאוג עוד יותר. חיכינו שיבואו לחלץ אותנו. אמרו לנו שזה בלתי אפשרי לצאת, כי יש הרבה מחבלים באזור ויכולים לקפוץ מכל מקום, עד שסוף סוף, לקראת הערב, הצליחו לארגן שיירת חילוץ. הורו לנו להיות מוכנים בתוך שתי דקות, ומי שמוכן – יוצא.

"וכך יצאנו בשיירה. היינו שישה או שבעה אנשים באוטו, נסענו בכביש 6, וכל העולם היה שם. כולם נעצרו בתחנת דלק, בוכים ומתחבקים כי ניצלנו. משם נסעתי לבית של ההורים שלי בצפון, כדי להחזיר אותם. אותנו פינו לים המלח. נשארנו שם חודש, עברנו לשלושה חודשים לבית בקיסריה ואחר כך עברנו לרמת גן".

– למה לא חזרתם למושב?

"המקום כרגע הוא לא מה שהיה, כי לא כולם חזרו והחינוך עדיין לא הסתדר. היה לנו עסק שם, והוא לא יכול לעבוד כמו שעבד. חששנו שלא נוכל לחיות מזה. ובעיקר – הילדים. כל הפיצוצים, וכל הדברים ששומעים, והם נחשפים להכל. אנחנו לא רוצים שהם יגדלו ככה. אנחנו לא יכולים לדעת איפה הם ילמדו, רק מתחילים להסתדר שם. הרבה אנשים חזרו, אבל יש גם הרבה שלא. רוב אלה שלא חזרו הם אנשים עם ילדים קטנים, שהתחילו ללמוד ולא רצו לעשות להם עוד שינוי".

– אתה רואה את עצמך חוזר לגור שם בעתיד?

"אנחנו עדיין חושבים מה נעשה בעתיד. זה תלוי במצב הביטחוני. הכל כרגע בחוסר ודאות. היו שיגורים לא מזמן לאזור, ויש מלחמה. בשנה הקרובה לא נחזור, ואחר כך נשקול מחדש. אנחנו אוהבים את האזור שלנו, ומחוברים אליו. כשזה מגיע לרגע שבו אתה צריך לחשוב על הילדים, שם אנחנו מתחילים לחשוב ממש ברצינות האם לחזור או לא".

– מלבד הטראומה הזאת, איך אותו היום נגע בך?

"יש לי חברים שנרצחו. אני מאמן כדורסל ומאמן כושר, ומכיר הרבה אנשים. אימנתי את אופיר למשך תקופה קצרה ואת נועם לתקופה יותר ארוכה. ילדים חמודים מאוד. בת דודה שלי נרצחה בעין השלושה. בעבר התנדבתי גם במשטרה, אז הכרתי את רוב השוטרים שנרצחו במסיבת הנובה, ורבים מהם חברים שלי".

עם המעבר לרמת גן, פנתה מעיין לראש העיר כרמל שאמה הכהן ושיתפה אותו בסיפור המשפחתי כדי לנסות ולמצוא פיתרון לניקו. שאמה הכהן חיבר למשפחה את מכבי רמת גן, שקלטה את מגיד כמאמן כושר במחלקת הנוער והעונה גם חבר לקבוצת הבוגרים.

"ראש העיר דיבר עם כמה אנשים כדי לבדוק עם אפשר לעזור, וככה הגעתי למכבי רמת גן. נתנו לי את הטלפון של ערן טסל, מנהל מחלקת הנוער, נפגשנו, והוא שמח לעזור לנו. מיד נתנו לי עבודה, אחר כך קיבלו אותי לקבוצה הבוגרת, וכל הצוות חיבק אותי", הוא מספר בהתרגשות.

ברמת גן התאהבו במגיד. "נפגשתי עם ניקו, ראיתי בן אדם ונדלקתי עליו בשנייה הראשונה", נזכר יו"ר המועדון, חן שניידרמן. "הוא איש משכמו ומעלה, שמתאים למשפחה שלנו. אי אפשר לנתק את ההחלטה מהדברים שהוא חווה, וברור שיש קשר. רצינו לתת לו את האפשרות להתחיל מחדש, אבל אני חייב לומר שהוא אדם מדהים, שהביא איתו כל כך הרבה ניסיון. הוא היה משתלב אצלנו גם אם לא היה מגיע משם".

– אתה מרגיש שזה חלק מהמחויבות שלכם לקהילה?

"אנחנו קבוצה פרטית, שהעירייה תומכת בה והיא שותפה שלנו. שמנו את השילוב עם הקהילה ששמנו בראש מעיינינו. לא הפסקנו ללוות את המשפחות שקשורות אלינו מ-7 באוקטובר. זה הא"ב, לפני שמסתכלים על תוצאות כאלה ואחרות".