כשתמיר בלאט הצטרף להפועל תל אביב לפני עשור כנער בן 17, היה מי שחשב שמדובר בגימיק שנועד לכישלון ברמת בוגרים. לא משום שיכולות המסירה והקליעה שלו לא היו מתקדמות יחסית לגילו, אלא מסיבה אחת ויחידה: בכדורסל, גודל כן (אמור) לקבוע.
עשור חלף, ובלאט הוא חלק ממגמה שמוכיחה שזה לא בהכרח נכון. הוא וגארדים קטני קומה שכמותו, הפכו לדבר החם ביורוליג. את הפתעת העונה, ז'לגיריס קובנה, מנהיג סילבן פרנסיסקו על 185 סנטימטריו; את הפתעת העונה 2, באיירן מינכן, מובילים קרסן אדוארדס ושבאז נייפיר, צמד גארדים שלא עובר 1.85;
בלאט ושותפי הגורל שלו נמצאים בכל מקום, בעיקר בדפי הסטטיסטיקה. שני שחקנים בגובה 1.85 מטר ומטה נמצאים בין חמשת השחקנים עם מדד היעילות הטוב ביורוליג, ושלושה בטופ 10; שניים כאלה נמצאים בטופ 5 גם בממוצע נקודות; חמישה כאלה נמנים על עשרת קלעי השלשות הטובים בליגה; וההשתלטות ניכרת היטב בטור האסיסטים, עם ארבעה "ננסים" בחמשת המקומות הראשונים.
הכדורסל האירופי כבר ראה כוכבים נמוכים בעבר הרחוק יותר והרחוק פחות. טיוס אדני (1.78) הביא גביע אירופה היסטורי לז'לגיריס קובנה ב-1999. טייריס רייס (1.85) סחף את מכבי תל אביב לזכייה סנסציונית ביורוליג לפני עשור. בשנים האחרונות מייק ג'יימס (1.85) ושיין לארקין (1.80) הם הדוגמא המייצג, ובשנתיים האחרונות חבר אליהם גם גם מרקוס הווארד (1.78). אבל במגמת השתלטות כזו כפי שרואים העונה, ספק אם חזינו.
טי ג'יי שורטס, 1.75 – פחות אפילו מתמיר בלאט – מוכיח לכל מי שפקפק ביכולתו לעשות את קפיצת המדרגה ליורוליג, שהוא מסוגל לעשות בליגה שמות בדיוק כפי שעשה ביורוקאפ או בליגת האלופות. קרסן אדוארדס (1.80) עושה העונה קפיצת מדרגה ומבסס את עצמו כסקורר הקטלני שקיוו שיהיה. עם פקונדו קמפאסו (1.81) אין צורך לעשות היכרות.
אבל מכבי תל אביב, כך נראה, רוצה לקחת את הטרנד ולמתוח את הגבולות. הקו האחורי של עודד קטש קצר באופן חריג כבר עכשיו, עם שני שחקנים (בלאט, ג'ון דיברתולומיאו) בגובה 1.83 ומטה, אחד (סייבן לי) שמגרד 1.88 ורוקאס יוקובאיטיס (1.93) אחד שאמור לפצות על הכל.
כל הסימנים מראים שאל הקלחת ייזרק כבר בימים הקרובים ננס-כדורסל חדש, דייויד דה ג'וליוס. כוכב אריס סלוניקי (1.83) אומנם ניחן בעוצמות ופיזיות יחסית לגובהו, אבל המחסור בסנטימטרים חושף גם אותו, כמו רבים משותפיו החדשים לקו האחורי, לצרות צרורות בהגנה.
גם ללא דה ג'וליוס, הסייז הבעייתי של מכבי תל אביב נמצא בעוכריה, בעיקר בהגנה. על פי אתר הסטטיסטיקה "Bballytics", מכבי תל אביב מדורגת במקום ה-16 מתוך 18 קבוצות ביורוליג במדד הגנתי (ספיגת נקודות פר 100 פוזשנים). היא סופגת 84.1 נקודות למשחק, מקום חמישי מהסוף בטבלה, והיריבות מדייקות מולה באחוזי קליעה אמיתיים ("True Shooting") מהגבוהים בליגה.
אם צריך לשים את האצבע, עיקר הבעיה נוגעת לאזור הצבע, שם גם המחסור בסנטימטרים ואתלטיות של שחקני הפנים באה לידי ביטוי, אבל זו של הקו האחורי פוגעת לפחות באותה מידה. מכבי תל אביב מאפשרת ליריבותיה לקלוע 58.9% לשתי נקודות, הנתון הגרוע ביורוליג – חלק מכך נובע ממהלכי פוסט-אפ על גארדים נמוכים, או ניצול של מיס מאצ'ים אחרים בהגנה כתוצאה מחילופים.
סביר להניח שבאלמנט הזה, ידו של דה ג'וליוס קצרה מלהושיע – תרתי משמע. התקפית, הגארד החדש אמור לענות יחסית בקלות על הדרישות הבסיסיות של קטש מהרכזים שלו, בעיקר בכל מה שנוגע למהלכי פיק אנד רול. כך או כך, הוא מגיע על תקן גיבוי וסביר להניח שבמסגרת האירופית, יקבל דקות במשורה. הוא יאפשר לגארדים בכירים יותר לנוח מפעם לפעם, ויקווה להוכיח את עצמו כשאחד מהם ייפצע.
האם דה ג'וליוס הוא חלק מהפתרון, או עוד מאותה בעיה? האם מכבי תל אביב יכולה לכוון גבוה כשהקו האחורי הוא הכל חוץ מזה? את התשובות נקבל בהמשך העונה.
מה דעתך על הכתבה?