"אני חי בשלום עם הידיעה שיונתן אלון יאמן אותנו. גם כשלא היינו במיטבנו, הוא לא ירד עלינו. הוא גרם לנו לעבוד קשה בזכות הגישה התובענית שלו, האנרגיה שהביא איתו והירידה לפרטים. ועובדתית, הניצחונות הגיעו. הסברתי לו את המצב בקבוצה – כי הרגשתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד קשיים מעבר לדברים שכבר עברנו, ושאנחנו צריכים מישהו שכבר היה שם וחווה איתנו הכל. הכניסה שלו לתפקיד הייתה טבעית ואוטומטית, כי הוא היה איתנו לאורך כל הדרך והיו לנו שיחות איתו כל הזמן. זה היה הדבר הטוב ביותר עבורנו".
במילים הברורות הללו תיאר ספידי סמית' בריאיון לוואלה ספורט את תחושותיו בנוגע למינויו המפתיע של אלון למאמן הפועל ירושלים, ולהארכת חוזהו המפתיעה לא פחות. המאמן עצמו סיפר בפודקאסט האוהדים "כיפה אדומה" כי שיחה עם הרכז האמריקאי היא זו שדחפה אותו לנטוש את כס המנהל המקצועי ולרדת לקווים. "אחרי שאיליאס קאנדזוריס הלך, ספידי בא אליי הביתה ואמר: תקשיב, אנחנו לא נקבל מישהו שיבוא מבחוץ. זה לא היה בקטע שלילי, אבל הוא הבהיר – אנחנו רוצים מישהו שהיה איתנו בחרא, והיה איתנו בבלגרד, וסבל איתנו. מישהו מבחוץ לא יבין אותנו".
ואחרי שכל הדברים נאמרו, תועדו ונכתבו, גם בבירה מתקשים להבין כיצד הם מגיעים למצב שבו כבר הערב (רביעי, 20:00) מול ונציה הם ישחקו לראשונה בלי הרכז שהפך בשנתיים האחרונות לפנים של הקבוצה; למנהיג שלה, למנהל המשחק, לברומטר, לזה שהמאמן הולך איתו ואחריו – ובעיקר לשחקן הקלאץ' שלוקח על עצמו את מלוא האחריות ברגעי האמת.
בדומה לזרים אחרים שמשחקים בישראל תחת המלחמה, סמית' קיבל לא מעט רמזים ופניות מקבוצות באירופה על אף חוזהו. אלא שמשהו השתנה בשבוע שעבר; לאחר ניצחון החוץ על צדביטה לובליאנה, הוא פנה להנהלה וביקש להשתחרר. בתחילה ניסו האדומים לשכנעו לתת הזדמנות נוספת להשתלב בקו האחורי המתחדש, והביעו את אכזבתם מכך שהוא ויתר והתייאש מהר מדי. אחר כך ביקשו שימתין לפחות עד שיימצא לו מחליף, אבל לבסוף נאלצו להגיע איתו להסדר הפרידה. אצל ספידי, כשמו כן הוא, הכל קורה מהר. במועדון נשבעים שרק הסיטואציה המקצועית הובילה להחלטה – ואין שום קשר בינה לבין המצב בארץ.
ההחלטה להשאיר את סמית' לעונה שלישית, אחרי שני גביעי המדינה שבהם זכתה הקבוצה איתו, הייתה קלה לכאורה. אבל רק לכאורה: מעולם לא היה סביבו קונצנזוס מקצועי אמיתי. היו שטענו כי הירושלמים לא יצליחו לנפץ תקרות זכוכית ולפרוץ לרמה הבאה כל עוד הוא השחקן המוביל, ומנגד היו מי ששלחו צילום מסך של ארון הגביעים – ובו שתי הזכיות שלהן MVP משותף ממשחקי הגמר מול מכבי תל אביב. סמית', כמובן.
אלון רצה מאוד להשאיר את סמית'. הוא ראה בו מי שיהפוך (סליחה על הקלישאה) לעוזרו על המגרש, ויסייע לו להתגבר על מכשול חוסר הניסיון שלו כמאמן רוקי. לא כולם הסכימו; בתוך המועדון נשמעו קולות שגרסו כי אולי הגיעה העת לצאת לדרך חדשה, בוודאי לאור העובדה שחוזהו החדש של הרכז כמעט הכפיל את עצמו לעומת שכרו המקורי מלפני שנתיים. לאור העובדה שהמפלצת הארבע-ראשית שנבנתה בבירה התפרקה (עם עזיבתם של זאק הנקינס וליוואי רנדולף), הפיתוי להשאיר את מי שאפשר – כלומר, ספידי וקאדין קרינגטון – היה גדול. בדיעבד, אולי זה היה הסימן לפנות לכיוונים חדשים.
ה"אשם" – אולי לא במרכאות – בנסיגתו הוא ג'ארד הארפר. אחת הבעיות הגלויות בירושלים של השנתיים החולפות נגעה להיעדר אלטרנטיבה בעמדת הפוינט גארד; התלות באיש הראסטות הייתה כה מוחלטת, שבכל פעם שהוא היה מעט פצוע או קצת פחות טוב – הדרך של היריבות לנטרול הקבוצה התקצרה פלאים.
השחקנים שהובאו כרכזים מחליפים לא באמת מצאו את הדרך להתאקלם. אלון (כמנהל מקצועי) ואלכסנדר דז'יקיץ' זיהו את הצורך בתוך חודש מפתיחת עונת 2022/23 וצירפו את ברנדון בראון; כשהתברר שזה לא מספיק, הגיע גם נועם יעקב בהשאלה; אשתקד הוחתם ברינטון למאר, אבל מי שבנה עליו בעמדה מספר 1 התבדה במהירות; ולאורך כל הדרך היה אמור להיות שם נועם דוברת, אך לרוע מזלו הוא היה יותר פצוע מבריא ועדיין לא הצליח להוכיח שהוא מסוגל להחזיק את עמדת הפליימייקר השני.
לכן, לכאורה, אפשר להבין מדוע האדומים התרגשו ממש כשהארפר חתם בקיץ, ובארנה נחת סוף סוף שחקן מוכח. "אני בטוח שלצד הקו האחורי המוכשר שיש לנו, ג'ארד ישתלב בצורה מושלמת", העריך/קיווה אלון ביום ההחתמה; כשלתבשיל התווסף התבלין הקרוי קרינגטון על תקן ישראלי, השדרוג היה ברור מאליו.
אלא שהארפר הצליח מדי. אין דין שישה משחקים, מוצלחים ככל שיהיו, כדין עונה שלמה – אבל הנתונים שהוא מציג עד כה הם לא פחות מהיסטוריים. אלה לא רק 22 הנקודות שהוא קולע בערב (ושמבססות אותו כמלך הסלים של היורוקאפ), וגם לא 5.7 האסיסטים (מקום רביעי) או תשע העבירות שהוא סוחט (ראשון). המדד המשוקלל הממוצע שלו, 28.5, הוא הגבוה ביותר שנרשם בתולדות המפעל אי פעם.
ליד ההשתלטות הממגנטת הזו, סמית' פשוט הלך לאיבוד. הוא עמד על 7.8 נקודות ב-27:19 דקות ביורוקאפ באחוזים מזעזעים – 25% לשתיים, 29.4% לשלוש ורק 53% מהעונשין; אלא שאם אפשר היה לשער שלפחות יצליח לפרוח בדקות המעטות שבהן הרכש מוולנסיה יסופסל, הרי שזה לא ממש נכון – לפחות לא באופן מובהק. כך מציגים הנתונים שאסף דור לבנת:
* ביורוקאפ קלע סמית' 0.36 נקודות בכל דקה שבה הארפר היה לצידו, וצנח ל-0.24 דווקא כששיחק בלעדיו.
* לשלוש הוא ירה 40% עם הארפר, ו-14.2% ללא.
* מדד היוסג' שלו (אחוז ההתקפות שהסתיימו בידיו) הוא זה שממחיש כנראה את הבעיה: 21.8% לצד הארפר, לעומת 32.3% בלעדיו.
* סמית', צריך להדגיש, מעולם לא היה שחקן שהציג מספרים דומיננטיים או מרשימים מדי – אלא יותר זה שפחות נהנה מיציבות, אך יודע להתעלות ברגעים מסוימים. היוסג' שלו בעונה שעברה בליגת האלופות עמד על 22.1%, והוא קלע 0.39 נקודות לדקה. הנתונים הללו דומים לאלו שהציג העונה.
סמית' יישב הערב על הספסל בסמוקוב עם חולצת אימון אדומה, ולא יעלה למגרש באולם הנטוש. תוך כדי משחק, הוא בוודאי יחשוב לעצמו היכן טעה, והאם הפרידה באמת הייתה בלתי נמנעת. זה כבר לא באמת ישנה, ולידיהם של אלון והמנהל המקצועי דן שמיר יתגלגל תפוח האדמה הלוהט ובליבו אתגר – היכן מוצאים גארד "נכון", שיוכל להשלים את הארפר בצורה טובה יותר; כזה שיאפשר לו להמשיך לפרוח ולשבור שיאים אישיים, אבל גם להביא את הקבוצה לאנשהו.
אחרי שמצאו (בינתיים) רק את דרג אוגביידה האפרורי כמחליף לשחקני הפנים שנפצעו, לא בטוח שהמועדון בשל או רוצה להשקיע את הסכומים הנדרשים כדי לאתר את הבינגו בקו האחורי. הגעגועים לסמית', שמורגשים עוד לפני שעזב, יתגברו בעוד 22 ימים – כשירושלים תיתקל בו לראשונה כיריב, עם טורק טלקום אנקרה.
מה דעתך על הכתבה?