זה שמפחית את הרעש
ברגע שהוחלט שכותבים השבוע טור ביום חמישי, כלומר היום, כלומר אחרי המשחקים של שתי נציגותינו ביורוקאפ ולפני שנציגתנו המשוריינת סוגרת עוד מחזור כפול ביורוליג, התחילו מספר תהיות. למשל, עם מי מתחילים? ואם זאת הפועל תל אביב, אז מה בדיוק כותבים שיהיה רלוונטי עד לרגע שיראה אור? כי הפועל של עופר ינאי היא קבוצה שהפכה את כולנו לג'אנקים של פושים. ואם אין איזה בום בקצב של אחת לכמה דקות, הנחת העבודה היא שיש תקלה אצלנו בטלפון.
הקיצר, בעודי מקליד/ה… כרגע, אין לי שמץ של מושג מי יהיה מאמנה של הפועל תל אביב עד שהטור יעלה לאתר. אבל מתרבים הסימנים שזה יהיה דימיטריס איטודיס. ואם איטודיס מגיע להפועל תל אביב, ולא על תקן הזייתי כמו יועץ מקצועי או יועץ משפטי או יועץ ארגוני, אלא כמאמן ראשי בפול טיים ולטווח ארוך, אז אין לי אלא לקום מכיסאי ולמחוא כפיים. יש (לי) לא מעט ביקורת מיקרו על ההתנהלות של ינאי, מאז הפך לבוס האדום. במאקרו, הפועל תל אביב שלו היא מפלצת. אף קבוצה אחרת בישראל, ובלא מעט מדינות אחרות, אינה יכולה להחתים אצלה את ברונו קאבוקלו. את ג'ונתן מוטלי (כן, אני יודע). את פטריק בוורלי. ואת דימיטריס איטודיס.
בתוך הקרחנה הבלתי נגמרת של מי שתמיד הייתה הקבוצה השנייה של תל אביב, כשכל חלקי הפאזל הנוכחיים שלה מרגישים ארעיים, ההגעה הפוטנציאלית של איטודיס היא סמן אפשרי להפחתת הווליום. בגדול, הקונספט ההתקפי שאיטודיס מאמין בו לא שונה באופן דרמטי מזה של סטפנוס דדאס, אבל הוא הרבה יותר עגול ומשויף. וההגנה?
רגע, עזבו את ההתקפה וההגנה, כי לא זה מה שחשוב. איטודיס מביא איתו את ההילה ובעיקר את הפאסון. האיש שעבר כבר כמעט כל סרט אפשרי בכדורסל האירופי לא אמור לאבד את הראש מכל ציוץ או טוקבק. הוא לא אמור להתרגש מכל שאלה שיישאל בסיומו של משחק טוב יותר או פחות. הוא כן אמור להעניק לשחקנים שלו, כולל אלו המתוסכלים במיוחד, סכמת כדורסל וניהול משחק שיש בהם יותר הגיון ופחות פחד וחשש. ואולי אולי אולי, הגעה אפשרית שלו תסמן לאנשים שמצדדיו ובעיקר מעליו שזה הזמן שלהם לקחת צעד אחורה ולתת לאנשי המקצוע לעבוד בלי בלבולי המוח שמסביב. בלי כל הזמזומים. איטודיס יכול להיות זה שמפחית את הרעש. זה שמאפשר להפועל תל אביב להיות קבוצת הכדורסל הנהדרת שהיא אמורה להיות.
איטודיס רחוק מלהיות מושלם. לפרטים בעניין הזה, למשל, לאנשים בפנרבחצ'ה. וכן, הוא מאמן טופ יורוליג. שאם יגיע, ובטח אם יביא איתו מנחת פיוס גם למוטלי, יכול להיות זה שמביא איתו את הפועל תל אביב ליורוליג. כי אם נדבר גלויות, עם דדאס זה לא יקרה.
תיאוריית הוואקום
כאחד שלא מתחבר לקונספט, אף פעם לא הייתי אוהד גדול של תיאוריית ה"אין ואקום בכדורסל". נו, זאת שאומרת שאם אין את הזה, אזי יגיח ההוא מהספסל ואף אחד לא ישים לב להבדל. כן, יש מספיק דוגמאות מהעולם הרחב שמאשרות את הקלישאה, כולל זאת העדכנית של אלבה ברלין מול אטורה מסינה, אבל יש יותר שלא. כי לא יעזור כלום, אם השחקן הכי טוב שלך לא משחק, סביר להניח שהקבוצה שלך תהיה פחות טובה. ככה זה בחיים.
הפועל ירושלים מודל אמצע נובמבר היא אובייקט מחקרי מעניין למדי לכמה מחקרים שונים ומקבילים. על פניו, נבנתה שם בקיץ האחרון קבוצה מעניינת אך אפורה למדי. יש כמה שחקנים טובים, אבל בלי שום כריזמה או סקס אפיל. וכך, בהתאם, גם נראה הכדורסל. בטח ובטח כשהוא היה נטול קאדין קרינגטון, שנאלץ לטוס הביתה. ואז נפצע לירושלים הקו הקדמי, כשאוסטין וויילי וג'סטין סמית' הגדול הצטרפו לנמרוד לוי שנעדר מראש.
רגע, עוד מעט נחזור לתיאוריית האין ואקום, אבל קודם תיאוריית הפופ. ספידי סמית' (הקטן) הוא אחד הגורמים המרכזיים להצלחתו של פרויקט אלכסנדר דז'יקיץ'. האיש בעל הכינוי המחייב היה נער הפוסטר המחייך לכדורסל הקשוח, המזיע והמנצח שהנחיל כאן המאמן הסרבי הצבעוני. ספידי נשך, ספידי הוביל, ספידי היה שם כדי לקלוע את הסל החשוב במשחק החשוב.
על פניו, כשהחלה העונה והחל הקרטוע של סמית' הקטן, הוביל הדבר לפרויקט המתבקש. המערכת, המאמן, הוואטאבר, כולם התגייסו כדי להחזיר לסמית' את הביטחון. הוא קיבל דקות משחק שלא הגיעו לו. הוא קיבל את האופציה להרים זריקות שהוא לא אמור. הוא קיבל קרדיט בהווה בזכות העבר. והחזיר בכדורסל רע. ב 25% לשתי נקודות. ב 29% לשלוש. במדד יעילות של 5.8, למרות ממוצע דקות של 28 דקות. שזה רע.
היי, אבל הרי כולם מכירים את ספידי. והיי, הקבוצה תהיה כאן בשבילו ותחכה לו בסבלנות. והיי, כל מיני מילים כאלו של חיוביות, זן וקואוצ'ריות. הסטטיסיקה תתיישר. הביטחון ישוב. הוא הרי לא שכח כדורסל. נו, דברים כאלה שאומרים ומקווים לטוב.
למזלה של ירושלים, לפחות כרגע למזלה, החליט האיש אשר עטה על עצמו פרצוף מיוסר שלא בא לו יותר להתמודד. שזה הזמן ללכת. שכבר לא בא לו על הפרוסס. והודיע שנגמר לו. ואם נשים בצד את ענייני הסנטימנט המובנים, עשה לקבוצה טובה גדולה.
פתאום, כשהיא משוחררת מהצורך לנסות ולעזור לסמית' הקטן לחזור לעניינים ולקבל ביטחון, הפועל ירושלים מצאה עצמה עסוקה במה שחשוב – כדורסל. לו היינו מקשיבים היטב לשקט שעוטף את הפרקט העצוב באולמה היעני-ביתי בבולגריה, אפשר היה לשמוע את צליל ה"פופ" שסימן את שחרורה של הקבוצה מהצורך להתעסק עם דברים לא חשובים. מהצורך להכניס את וויילי לעניינים. מהצורך להתעסק עם ענייני ספידי. מהצורך להתעסק בשטויות. ואני לא יודע, אם נחזור לענייני המחקר, מהי המסקנה הנכונה בהתייחס למשל הזה. כלומר, מהי נקודת הזמן הנכונה שבה מוותרים על הניסיונות לשקם ומחליטים להתקדם הלאה.
למיקס הזה צריך להכניס גם את ענייני הבעלים. מתן אדלסון מסתמן כאחד שלא בוער לו. הוא בשלו, עם התקציב שלו ועם הרוגע שלו. נפצעו 234,224,124 שחקנים? האוהדים והמלהגים זועקים סביב? נו, אז נחתים איזה דרק אוגביידה אחד בשביל הנשמה ונחכה לרגע שיהיו אופציות טובות. אין לחץ בעולם, נשמה.
באופן אישי, אני חשבתי וחושב שתחרותיות צריכה להתחיל מקבלת החלטות ומתחושת דחיפות, שאותה הבעלים של ירושלים ממש – אבל ממש – לא משדר. באופן אישי, אני חושב שיונתן אלון הוא לא דז'יקיץ' ושהוא לא צריך לשאוף לשחק את הכדורסל של דז'יקיץ', בהתקפה ובהגנה, אבל נכון לעכשיו, נכון לרגע זה, נראה שהבוס והקואוץ' יודעים מה הם עושים.
נסיים באין ואקום. תענוג היה לראות את ירושלים משחקת אתמול מול בורג/בורק/בור או איך שלא קוראים לקבוצה הצרפתית הזאת. פתאום, בלי ההוא וההוא וההוא וההוא, הכדורסל של המחצית השנייה היה לא פחות ממבריק. היגיון וכישרון בצד שאליו נוהגים להתקיף. קשיחות ותיאום בצד שעליו אמורים להגן. חוכמה, קבוצתיות. קרדיט גדול צריך להגיע כאן להרבה מאוד שחקנים, כולל כאלו שדומה שהרימו את עצמם בעצמם, אבל בעיקר לאיש המכונה צ'אצ'א. אין לו מספיק פיזיות ל-5? אין לו מספיק טאץ' ל-4? אולי, אבל גבי צ'אצ'אשוילי של אתמול סיפק כנראה את משחק הקריירה שלו, עם כדורסל שמזכיר למה רובנו חושבים שהוא מיוחד.
כיף גדול היה לצפות אתמול בירושלים, באמת. אחרי שאמרנו את זה, ואם נחזור לענייני הוואקום, אז נכון שבהיעדרו של ההוא שנטש לאנקרה חזינו בקפיצה קדימה של נועם דוברת ואור קורנליוס (ואת יובל זוסמן אני שם בצד בכוונה). ועדיין, הפועל ירושלים חסרה בעיניי, ומהר, גארד משמעותי. וגבוה. וכן, אני מכיר את תיאוריית הלא מתקנים אם זה לא שבור. ואת ענייני הוואקום, כמובן. מועדון תחרותי ומנצח הוא כזה שיוזם ולא מחכה לתקן רק כשהדברים שוב יתקלקלו. הוא לא מחכה לתוצאות המחקר.
לא זאת הבעיה
אחת התלונות החוזרות של אנשי מכבי תל אביב, כולל אחרי ההפסד מול פנאתינייקוס, הייתה שאין מספיק שחקנים. שיש כאלו שנופלים מהרגליים. במיוחד ליוואי רנדולף וג'יילן הורד, שמובילים את הליגה השנייה בטיבה בעולם בדקות משחק. הראשון מהם שיחק 30 דקות גם נגד פאו. השני כמעט 35. שזה לא טוב. לעניות דעתי המרודה, לא זאת הבעיה. מכבי תל אביב שיחקה עם תשעה שחקני רוטציה מול אלופת המפעל, שזה לגמרי סביר – כולל אם נשווה לרוטציה שאיתה שיחק מנגד ארגין עתמאן. הבעיה היא לא שאין מספיק שחקנים. הבעיה היא שאין מספיק שחקנים טובים.
אחלה וויל.פאקינג.ריימן שבעולם (שהוביל את הקבוצה במדד פלוס/מינוס). אחלה דייויד דה ג'וליוס ואחלה בכלל, אבל זה לא סגל שבאמת אמור לנצח באופן שיטתי קבוצות יורוליג בינוניות ומעלה. מכבי תל אביב, עם כל הכבוד לענייני שיטה וכו' וגו' ודו', ניצחה עד כה העונה בשלושה משחקים. את וילרבאן, במשחק יעני-בית, בקושי. את אנאדולו אפס וריאל מדריד במשחקים שאותם ניצח סייבן לי בעצמו. בלי שיטה, בלי ריווח, בלי קשר. זהו. כל השאר זה קישוטים אסתטיים, כל מיני כמעטים ומחמאות שמאפיינים קבוצה שהשחקנים שלה בכלל והשחקנים המובילים שלה בפרט הם אחלה, אבל לא מספיק.
ועכשיו מגיע מריאל שאיוק. באופן יחסי לחבריו לקבוצה, לקנדי/דרום-סודאני החדש יש ים של ניסיון יורוליג, כי הוא שיחק 15 משחקים תמימים במדי פנר. שזה ממש הרבה, אם נזכרים בניסיון המצטבר של הורד, רנדולף, ריימן, לי, דה ג'וליוס וחברו לנבחרת ווניין גבריאל. לאוהדי מכבי שמתאכזבים מכך שלא נחת כאן שם גדול, או לפחות מספיק מוכר (להם), אפשר להגיד שהם צודקים. שאיוק הוא לגמרי לא כזה, אבל הוא כן אוחז בכמה תכונות שהן ממש הכרחיות בימים אלו. הוא שחקן כדורסל (ואפילו לא רע בכלל). הוא בתקציב. הוא מסכים לבוא לכאן. וזהו, אל תצפו ליותר מזה.
מצד שני, שאיוק או מישהו מקביל אליו צריך היה להגיע לכאן – לא עכשיו, אלא לפני שלושה חודשים. לפני שפתאום הותירו את רנדולף, מעשית, כ-3 היחיד. שמשחק בכלל ב-2. שאיוק הוא אחד שיכול להכניס את הכדור לשער. הוא יודע ומסוגל לצאת מחסימות (שזה קונספט שהמאמן החדש שלו, האמת, פחות מתחבר אליו). הוא לגמרי מסוגל להריץ ברמה זהה ומעלה את תרגיל רנדולף הקלאסי כרגע, שזה מהלך של פיק אנד רול באמצע, שאמור להביא אותו לקליעה מכדרור. הוא לגמרי מסוגל לעשות סל, בקבוצה שבה אין מספיק כישרון לעשות את זה. ועל הדרך, לספק קשיחות ופיזיות בצד שאותו אוהבים הצהובים הרבה פחות. על שאיוק והכדורסל שלו נלהג אולי עוד מחר, בטור שאחרי אולימפיאקוס, אבל כרגע נתמקד בעיקר בשאלת הליהוקים בסגל, ביום שאחרי הנחיתה וההשתלבות של הבחור החדש.
כדורסל הכמעטים של עודד קטש עד כה, זה שהוביל את הקבוצה הזאת לשחק כדורסל שהוא בעיניי הרבה מעבר לפוטנציאל שלה מחד, אבל כזה שלא יכול לפרוץ את תקרת הזכוכית הנמוכה שלה מאידך, כלל הרבה מאוד שינויי עמדות של שחקנים. הורד, שהוא 4 בואכה 5, מצא עצמו משחק הרבה מאוד ב-3. משם תרם רבות, אבל גם פגם לא מעט ביכולות ההתקפיות ככל שנקפו מחוגי שעון המשחק.
גם וויל.פאקינג.ריימן שיחק דקות בלתי צפויות וגם הוא, למרבה התדהמה, ב-3. ורנדולף ב-2, כאמור. האם הצירוף של האיש החדש מסמן חזרה למסלול העמדות? כי על פניו, חמישייה של רנדולף-שאיוק-הורד ב-4-3-2 היא אופציה מסקרנת בשני צידי המגרש, עם בעיות מובנות אחרות שיספקו לי ים של חומר לטורים הבאים העונה.
ואולי אולי, השאלה הנכונה שצריכה להישאל היא לא רק לגבי מידת ההתאמה ורמת הכישרון, אלא לגבי התזמון. אם מכבי תל אביב, חלילה מבחינתה, תצרף את האיש הנכון (נניח) אבל כשהיא אוחזת במאזן שממנו קשה עד בלתי אפשרי להיחלץ, האם אפשר יהיה להגדיר את הצירוף הזה כמהלך שראוי למחמאות? אולי הלילה/מחר, אחרי אולימפיאקוס, נהיה חכמים יותר.
מה דעתך על הכתבה?