1. תופעה ייחודית מתקיימת כבר כמה שנים בהיכל הספורט ביד אליהו בכל פעם שמתקיים לו הדרבי התל אביבי בכדורסל. תופעה שתמצאו באולם ספורט אחר בעולם. המגרש מלא עד אפס מקום. אנשים מוכרים בחוץ כרטיסים בספסרות במחירים שמגיעים ל-500 שקל למקום רע ביציע. ובכל זאת, כמה שורות נשארות ריקות מאדם באולם 5 ו-6 של ההיכל הישן, ואף אחד לא מתפתה לשבת בהם.
הסיבה: הכיסאות האלה נמצאים "בקו האש" של אוהדי הפועל תל אביב, שיושבים ביציע מעליהם. ההיסטוריה מספרת שבשנים האחרונות נזרקו מהיציע מקלות, אבוקות בוערות ואפילו כיסאות שלמים שנתלשו מהיציע ונזרקו אל היושבים מטה. ייאמר מראש: אין כוונה לצבוע את כל אוהדי הפועל תל אביב כעבריינים בפוטנציה, אפילו להפך. ברור שלאלימות המחרידה הזאת אחראים מספר זעום של אוהדים שהורסים לכולם את האווירה.
המשטרה לא מצליחה למנוע את האלימות, וגם בתי המשפט נוטים לזלזל בחומרת העבירות האלה. וכך, נוצר מצב אבסורדי שדווקא במשחק הכי מבוקש, מכבי תל אביב נאלצת להימנע מלמכור כרטיסים כדי לשמור כמה מקומות ריקים לאותם אוהדים. למרבה האבסורד, אותם אוהדים שמשלמים אלפי שקלים בשביל המנוי שלהם, ובעונה בה מכבי לא מארחת משחקי יורוליג משחק הדרבי הוא ככל הנראה הכרטיס הכי יוקרתי שיש להם, נאלצים לכתת רגליהם ברחבי ההיכל ולחפש מקום פנוי. אתמול הוסיפה המשטרה מכשול נוסף כשחסמה את הכניסה אל היציעים הלא מסומנים בצד השני של האולם.
בסופו של דבר אפשר להאשים את המשטרה הרופסת, את הקומץ האלים של הפועל תל אביב ואת ההנהלה (הקודמת) של האדומים שלא עשתה דבר כדי למנוע את האלימות ביציעים – אבל ההפקרות האמיתית מתגלגלת בחזרה למכבי תל אביב, הקבוצה המארחת, וזאת שמוכרת לאוהדים שלה כרטיסים למקום ישיבה בו אי אפשר לשבת בביטחון. "מחכים שיקרה אסון, ואז יטפלו בזה", אומרת לי אוהדת שיושבת בקו האש, שעברה לשבת במקום פנוי בשער 3 בזמן המשחק.
2. לקראת המעבר של הפועל תל אביב ליד אליהו, הוחלט להוריד את המדבקות הצהובות שהקיפו את הפרקט של ההיכל, והחלפתו בצבע נייטרלי אפור. המשחק אתמול, בו הצהובים הביסו את האדומים, הוכיח שצבע המדבקות שמסביב לפרקט כנראה לא חשוב – זה הבית של מכבי. הפועל עשתה את ההחלטה הנכונה כשעברה זמנית ליד אליהו, מכל הבחינות, אבל יד אליהו לעולם לא יהיה הבית שלה באמת.
בסופו של דבר, בכל ההיסטוריה הארוכה שלה, הפועל תל אביב ניצחה בסך הכל 10 דרבים שמכבי אירחה ביד אליהו בעונה הסדירה. המספר הזה לא גדל אתמול. עד השיפוץ שנערך ב-2007, הכיסאות ביד אליהו היו עשויים ממתכת והיו בצבע אדום. כך זה היה במשך עשרות שנים ואף אחד לא חשב שההיכל הוא פחות "הבית" של מכבי בגלל הצבע של הכיסאות, לא כל שכן בשנים שהיא לא הפסידה אף משחק בהיכל, בטח לא משחקי דרבי.
3. מכבי הביסה את הפועל על הפרקט. זה היה ניצחון חשוב לקראת המאבק על הביתיות בפלייאוף, אבל הרבה פחות דרמטי ממה שעשו ממנו בתקשורת. זה לא היה המשחק שיקבע את העתיד של הענף, כפי שקבע עיתון אחד, ואפילו לא הדרבי הראשון בהיסטוריה אליו הגיעה הפועל כפייבוריטית.
היה כוכב אחד בולט על המגרש, ג'יילן הורד, שנראה בלתי עציר לפרקים. האוהדים של הפועל תל אביב קיבלו אותו בקריאות בוז צורמות ובקללות (לטענתו הוא קיבל גם הרבה הודעות נאצה ברשתות החברתיות), והוא השתיק אותם עם צליפות מכל פינה, אליהן התלוו תנועות ידיים של השתקה. לא קלאסה, אבל לגיטימי בתוך מאבק רווי יצרים. לא מדובר בעוד מקרה של "סופו" קופץ ליציע ומנסה לתקוף אוהד.
ובכל מקרה, היה גם מנצח אחד גדול בצד האדום – הבעלים עופר ינאי. כולם יזכרו לו את ההתרברבות המיותרת לפני המשחק, כשאמר לכתבת ערוץ הספורט נועה פופלינגר כי הפועל תנצח בתוצאה דו ספרתית – אבל התוצאה על הפרקט פחות קריטית מהתוצאה ביציעים. לראשונה זה שנים שאוהדי הפועל תל אביב מגיעים להיכל הספורט ולא מדליקים אבוקות. הם עשו את זה לכבודו של עופר, למרות איום מפורש בניסיון לפגוע בקבוצה בגלל ההחלטה לעבור ליד אליהו.
4. עופר ינאי עמד כל המשחק ולא נח לרגע. אפשר היה לחשוב שהוא מנסה לשמור על כושר בשביל הסיכוי שאולי איטודיס ישלח אותו לפרקט לשחק קצת. העיניים שלו לא היו רק על הפרקט, אלא גם אל מרומי היציע של אוהדי הפועל. יותר מכל שוטר הוא בחן שמא האוהדים ינסו לעבור על החוק. בסופו של דבר אף אבוקה לא הודלקה ביציע ואף חפץ לא הושלך. זה לא מפתיע שזה קורה תחת ההנהלה החדשה, שחולמת על אירוח משחקי יורוליג בהיכל ההיסטורי.
את מה שהמשטרה ומכבי תל אביב לא הצליחו לעשות כל השנים, הצליח לעשות עופר ינאי עם עבודת שטח מדוקדקת – וגם איומים מרומזים של מי ששם עשרות מיליונים בפרוייקט (ומתכנן לשים עוד מאות מיליונים על בניין אולם חדש לקבוצה) ומזכיר שהוא לא מתכוון להפסיד את ההשקעה שלו בגלל כמה חוליגנים שרוצים להדליק אבוקות ביציע.
5. בדיוק כמו חנן בן ארי (המכביסט), גם עופר ינאי (המכביסט לשעבר) רוצה לשבת בסופו של יום ולדעת שהוא הצליח, ובינתיים "סופר ניצחונות קטנים". ההפסד בדרבי כואב, אבל הוא חלק מתהליך של בניית קבוצה חדשה. הניצחונות הקטנים שנערמים לצדו של עופר ינאי לא פחות חשובים: המעבר ליד אליהו; שיפוץ האולם בדרייב אין; החתמת דימיטריס איטודיס; הניצחון על האולטראס שהגיעו ועודדו – ויעודדו גם כשהפועל תארח ביד אליהו – ומעל הכל כנראה, ההתעקשות מול ג'ונתן מוטלי.
הסנטר המצויין לא נרשם אתמול משחק, אבל סביר להניח שהוא יהיה כלי נשק יעיל מאוד בשביל האדומים בהמשך העונה, כאשר עוד שלושה תארים עדיין עומדים על הפרק מבחינתם. בעוד מכבי תל אביב לא הצליחה למשוך שמות גדולים, למרות השיריון ביורוליג – וגם את מי שהצליחה להחתים, ג'ורדן לויד, לא הצליחה להשאיר לאור המצב בארץ. ינאי יכול היה לוותר על מוטלי ולהסתפק בפיצוי מהשחקן או מהקבוצה שתמשוך אותו – אבל הוא החליט ללכת עד הסוף במלחמה הזאת כדי להוכיח את צדקתו, וכדי למנוע מגמה של שחקנים שיעזבו את הקבוצה בהמשך.
ההתעקשות על מוטלי חשובה מבחינה ספורטיבית כמובן, אבל גם מבחינה הצהרתית: הפועל תל אביב מוכיחה שהיא לא מתכופפת מול אף אחד, אפילו לא מול הכוכב הכי גדול. זה ייקח קצת זמן, אבל בסוף היא גם תתרגש פחות מהצבעים של הפרקט החיצוני בהיכל. אם תזכה בתואר או שניים, אפשר יהיה גם להתחיל לחנך את הקהל להפסיק לשיר שירי שואה או סתם שירים גועליים נגד רגב פנאן.
באותה נשימה הגיע הזמן שגם במכבי תל אביב יקום מי שצריך ויביא להפסקת השירים הגזעניים נגד סלים טועמה, יריב ספורטיבי נפלא (מענף אחר בכלל), שההתגייסות מעוררת ההשראה שלו למען נפגעי המלחמה בשנה האחרונה מאירה את מי שמעז לשיר נגדו את המילה המתועבת בצורה מאוד מגוחכת. גם הגאונים שזרקו שטרות של כסף מזויף לעבר עופר ינאי זקוקים לעבור בדחיפות השתלה של מודעות עצמית. ובכל מקרה, למרות הביקורת הנקודתית, אין מי שלא קונה אווירה כזאת נהדרת של ספורט בכל משחקי הדרבי מעתה ועד עולם.
מה דעתך על הכתבה?