"הפועל מעל הכל": בן כספית במתקפה על סערת אוהדי הפועל תל אביב

גילוי נאות: אני אוהד הפועל. ככה יצא. לא פוליטיקה, לא אידיאולוגיה. הפועל. היה אחד, אורי, חבר שלי מהכיתה, מגיל 6. הוא היה שחקן הכדורגל הכי טוב בכיתה. היינו משחקים בשכונה. אה, והוא גם היה אוהד הפועל. הלכתי איתו פעם לבלומפילד. בגיל 14. מאז אני שם. אורי הוא היום רואה החשבון שלי. הוא יודע כמה התענוג הזה עולה. אגב, אני מאלה שלא מבקשים הזמנות. אני קונה. כרטיסים, מנויים, כל מה שצריך. עופר ינאי עלה לי בשלוש השנים האחרונות מכונית חדשה.

חוץ מהילדים שלי, לא הייתי מחליף את החוויה הזו של להיות אוהד הפועל בשום דבר. וגם הילדים שלי, כל השלושה, לא היו מחליפים אותה. אותי, אגב, הם היו מחליפים. את הפועל, לא. זה לא דומה לכלום. מי שראה את 6000 האדומים משתלטים על סמי עופר נגד הפועל חיפה, יבין. מי שהיה אתמול בדרבי שנגמר בדמעות, אבל עם תצוגת קהל עוצמתית ונפלאה, יבין.

בשנתיים האחרונות נפל דבר. הפועל ת"א כדורסל זכתה בפיס. לא הישראלי, האמריקאי. זה שמגריל מיליארדים. קוראים לקלף המטורף הזה עופר ינאי. מה שהוא עושה שם לא נעשה כאן עדיין. לא בהיקפים ולא בקצב. על גבול הטירוף. וזה אכן טירוף.

צפו בפרק המלא של דאבל דריבל

לפני כמה ימים נתקלתי במונולוג הזה:

"מה קרה להפועל ת"א שהיתה מארחת באולם הכי מפחיד ומאיים בארץ, למה שהפך להיות היום משחק בית של הפועל תל אביב. זה לא קרוב, אולם קונצרטים הוא מחמאה למה שהפך להיות משחק בית של הפועל ביד אליהו. חלוקת הכרטיסים לאוהדי מכבי תל אביב, לאוהדי הפועל ירושלים שישבו ביציע התחתון. פשוט מכירת כל מה שהיה מזוהה עם הפועל תל אביב והקהילה שלה, בשביל למקסם רווחים. זה עצוב ברמה האישית, ברמה של הכדורסל, ובטח לאוהדי הפועל תל אביב. זה עצוב וכישלון מהדהד של עופר ינאי והמחלקה הניהולית בהפועל תל אביב".

את הדברים האלה אמר בחור בשם רועי צוקרמן, שמגיש פודקסט בשם "דאבל דריבל". גילוי נאות: אני לא מכיר את הצוקרמן הנ"ל, לא ידעתי שיש פודקסט כזה, ואני לא אומר את הדברים האלה לגנותו של צוקרמן, אלא לגנותי. מתברר שזה אחלה פודקסט. החיים לקחו אותי למקומות אחרים, למרבה הצער, ואני עסוק איתם מבוקר עד בוקר (כולל בלילה). אם הייתי יכול לחזור 40 שנה אחורה, למדור הספורט במעריב, שם החלה הקאריירה שלי, וליהנות כפי שנהניתי להיות כתב ספורט, הייתי עושה את זה. אבל אני לא יכול.

ואחרי שאמרתי את זה, בואו נתייחס למהות דבריו של צוקרמן. המונולוג של צוקרמן הוא אחד המופרכים בו נתקלתי. משל, הבחור נחת הרגע מהחלל החיצון. אז נכון, הם נאמרו מדם ליבו (הנ"ל אדום) אחרי הפסד של הפועל ליריבה הקשה מירושלים. וכן, יד אליהו לא היה מלא, בעיקר בגלל שיש יותר מדי צוקרמנים סביבנו. אבל כדי לקרוא להפועל תל אביב כשלון, לנוכח האירוע ההסטורי שמתרחש סביב הקבוצה הזו, לא מספיק שתהיה חייזר שנחת דקה אחת קודם מכוכב מרוחק. אתה צריך להיות חייזר עיוור וחירש. מתנצל רועי, זה לא אישי, אני שומע שאתה אחלה, אדום משלנו, יכול להיות הבן שלי. אבל כשאני צריך לבחור בין הפועל לבינך, אני לא בדילמה. אתה יודע, אצל אוהדים מהסוג הישן, כמוני, הפועל מעל הכל. ולא חשוב איפה היא משחקת, ולא חשוב מי הבעלים שלה, ולא חשוב מי עולים בחמישיה. הפועל. מעל. הכל. ואוהדים מהסוג שלי יבואו לעודד את הפועל גם אם המגרש הביתי שלה יהיה הסלון של שמעון מזרחי. וגם אם הבעלים שלה יהיה, בואו נחשוב על משהו מופרך במיוחד, ובכן יאיר נתניהו. סבבה?

הקבוצה הזו זכתה ביורוקאפ בשנה שעברה. תוך כדי מלחמה נוראה שנמשכה שנתיים. בלי לארח משחקים. בלי בית. זכתה בגביע האירופי השני בחשיבותו. צוקרמן מתבאס מזה שיד אליהו לא מספיק מלא ושוכח שאת היורוקאפ הפועל לקחה בלי בית בכלל. יד אליהו היום הוא זהב טהור לעומת החור ההוא בפרבר של סופיה, שנראית בעצמה כמו פרבר של חאן יונס. מה בדיוק יצא לנו מזה שהבית הקודם שלנו היה "הכי מאיים בארץ"? תארים? הישגים? הסטוריה כלשהי? ובכן, התשובה היא לא. ואני נהניתי מכל דקה בדרייב אין.

אבל יש שאלה מיתולוגית ששאלו בזמנו את אריק שרון: אתה רוצה ליהנות, או לנצח. כשהחליט שהוא מעדיף לנצח, הפך לראש ממשלה.

אבל זה לא נגמר ביורוקאפ. כי אחר כך, המסע נמשך והפועל ת"א מובילה עכשיו את היורוליג. בביטחה, יש לציין.

אומר שנית: הפועל תל אביב, הקבוצה שלא זכתה באליפות ישראל מאז 1969, הקבוצה שהקפידה תמיד להגיע לבאר, ליפול פנימה ולטבוע, מובילת היורוליג. בעקביות. וכל ילד באירופה יודע שיש הפועל ת"א. שנה או שנתיים אחרי שאפילו הילדים בארץ בקושי ידעו את זה.

צריך לקרוא את המשפט הזה, שהפועל מובילה את היורוליג, כמה פעמים. גם היום. המשפט הזה לא פחות מופרך מהמונולוג של צוקרמן שהובא כאן למעלה, בהבדל אחד: הוא מופרך, אבל נכון. הוא המציאות. המופלאה. הלא תיאמן. הבלתי נתפסת. מה שהופך את הפרוייקט של עופר ינאי בהפועל ת"א לאגדה הוליבודית של ממש, מעורבבת עם מיטב גיבורי העל של "מארוול".

אוקי, תוך כתיבת הטור אני מגלה (מגלה, עאלק, כלומר שואל את הצ'ט) שרועי צוקרמן הוא אולטראס הפועל (כבוד!), מאלה שלא מחרימים את יד אליהו, כלומר את הקבוצה שלהם. אז כבוד מכובד, אפילו. בלי ציניות.

מה שמחזיר אותי למונולוג שלו: "פשוט מכירת כל מה שהיה קשור להפועל ת"א ולקהילה שלה, כדי למקסם רווחים". צוקרמן, בלי להתכוון, שם אצבע חדה ומדוייקת על הבעיה: ההתייחסות להפועל ת"א כאל "קהילה". כל מה שצריך זה ועד קהילה, גטו קטן וחמוד בשטעטל, ופריץ שיתעמר בקהילה, כמקובל. בעצם, פריץ כבר יש. הבאנו מהבית. שמעון מזרחי.

ובכן, הפועל זה לא קהילה. הפועל זה קבוצה. זה מועדון. אני אולטראס הפועל עוד מהימים שלא היינו קוראים לזה אולטראס. בשנות השבעים, במאבקים סיזיפיים נגד הירידה, בשער 7 בבלומפילד, קובי סידי היה ראש הקנוניה וכל מה שידענו לעשות זה לצעוק "אל אל, הפועל" ולזרוק אבנים על בניין מועצת הפועלים ברחוב ברנר כשלא שילמו משכורות לשייע וחבריו. ובשנות השמונים, כשהפועל היתה ה-קבוצה של העשור, עם שלוש אליפויות וסיני אחד.

אני מוכן להישבע שהייתי ביותר משחקים של משה סיני מאשר היה סיני עצמו. בית וחוץ. שנים על גבי שנים. כשהמתקנים היו בעצם אורוות משונמכות ועצם ההצלחה להידחק פנימה נחשבה לנצחון חוץ. לאורך 5 העשורים שאני מלווה את הפועל, עניינה אותי פחות הקהילה, יותר הטבלה. נכון, אנחנו לא אוהדי נצחונות. אנחנו באים גם להפסדים. אולי בעיקר להפסדים. אנחנו יודעים לקבל הפסדים ולפעמים אפילו, בקטנה, נהנים מזה. אבל המנוע של כל אוהד באשר הוא, כך היה וכך תמיד יהיה, הוא ההישגים. הנצחונות בדרבי. האליפויות. הגביעים. המשחקים הבלתי נשכחים. עד יומי האחרון אדע להגיד שהרגע הכי מאושר בחיי היה הגול של זהבי בטדי. כן, יותר מכל שאר החוויות, כולל הכל. כי בסוף אנחנו גם רוצים לנצח. להשפיע. לזכות. להגיע. לעשות הסטוריה. כמו שעשינו באירופה, בשנת 2001. כמו שעשינו בטדי, ב-2010. כמו שעשינו בפעם היחידה שלנו בצ'מפיונס ליג.

בטח שמתם לב שבסקירת ההישגים והרגעים המשמעותיים שהיו לי עם הפועל, נעדר הנושא הפעוט הזה של הפועל ת"א כדורסל. זה לא בכוונה. זו המציאות. האליפות האחרונה היתה ב-1969. עוד לא אהדתי את הפועל אז, לכן אני לא זוכר אותה. לא הייתי בה. ואם עופר ינאי לא היה צץ בחיינו לאחרונה, היה סיכוי לא רע שלא אזכה לחגוג אליפות עם הפועל ת"א כדורסל בגלגול הנוכחי. מה לעשות, למרות הגנטיקה הטובה (אבי נפטר בגיל 95), אני שייך למה שמכנים "הגיל השלישי". כדי לזכות באליפות עם הפועל, במצב העניינים הקודם, הייתי צריך להגיע לגיל השישי.

הייתי באוסישקין. קבוע. אהבתי את האולם הקטן, דחוס ומיוזע הזה. בית-בית. השתתפתי בהפגנות נגד הריסתו. לעולם לא אשכח לצביקה שרף, המכביסט, שבא להפגין איתנו. היו שם רוני דניאל ועמנואל רוזן ואלי ישראלי וכל החבר'ה הטובים. אבל אוסישקין נהרס והדרייב אין ירש אותו.

בדיעבד: טוב שזה קרה. כי זה איפשר להפועל לצמוח מ-1800 מנויים, שזו קבוצה קטנה, שלא לומר זעירה, למעל 3000 מנויים. הדרייב אין היה אוסישקין, רק יותר גדול, יותר מאיים, יותר שואב נקודות ונצחונות. עלינו קומה. אבל היינו עדיין רחוקים מאוד מהפנטהאוז.

שם, בדרייב אין, פגשתי לראשונה את העוף המוזר המכונה עופר ינאי. זה היה לפני בערך שנתיים, בחדר ה-VIP (המגוחך למדי) במגרש, כשינאי היה כבר בשלב מתקדם של רכישת (יש שיגידו ההשתלטות) המועדון. פטפטנו על דא ועל הא, כלומר הקשבתי לעופר מדבר על תכניותיו בהפועל. אני, אדם שאין לו דרישות מהחיים ובטח לא מהפועל, שמעתי במו אזני את עופר ינאי אומר לי, לפני משהו כמו שנתיים, שאליפות זו לא מילה גסה. כשגמרתי לצחוק, הוא אמר משהו כמו "וגם גביע אירופה". הצחוק שלי הפך לעווית של שיעולים. כמעט נחנקתי. אין מצב, אמרתי לו, שאפשר לזכות ביורוקאפ. לא התכוונתי ליורוקאפ, אמר עופר. אז למה התכוונת, למען השם, שאלתי אותו. ליורוליג, הוא אמר. והלך.

בגדול, שקלתי להלשין עליו. כלומר, להתקשר ממספר חסום לפסיכיאטר המחוזי ולדווח שאדם המתחזה לשפוי מסתובב בינינו עם חזיונות ותעתועים ועלול לגרום נזק לעצמו ולסביבתו. נזכרתי שיש כמה שצריך להלשין עליהם עוד קודם, אז ויתרתי.

אנחנו שנתיים אחרי. ינאי בנה בהפועל ת"א מפלצת כדורסל. על הדרך, לקח יורוקאפ. גם אם לא נזכה באליפות ישראל השנה ולא נעלה לפיינל פור ביורוליג, האירוע הזה הוא בלתי נתפס ולא זכור לי שום דבר דומה לו. איך אמר ההוא שלא נזכיר את שמו? "לא רק בכדורסל, בהכל".

התייחסות אחרונה למונולוג של צוקרמן: "כישלון מהדהד של עופר ינאי והמחלקה הניהולית בהפועל ת"א, כדי למקסם רווחים", הוא כתב. הבן אדם מתבאס מהעובדה שלמשחק מסויים לא הגיעו מספיק אוהדים לטעמו, או שאוהדי הקבוצה היריבה התמקמו במקום לא נכון מבחינתו, וקורא למפעל המופלא הזה "כשלון ניהולי".

כבר ראיתי כשלונות ניהוליים בחיי. לא רק במדינה, גם בהפועל. מה שעופר ינאי והמנכ"ל שלו, צחי רייכנשטיין עשו בהפועל, זו תצוגת הניהול המרשימה והמקצועית ביותר שראיתי בחיי. ואני כאן כבר לא מעט עשורים, כידוע. ועוקב אחרי ניהול בכל הרמות והאפשרויות לפרנסתי.

הם הקימו, תוך כדי מלחמה, קבוצת ענק, עמוסת אגו ויצרים. הם בנו לה שני מרכזים. בתל אביב ובסופיה. הם ייצרו, יש מאין, אולם ביתי בסמוקוב, ואחר-כך בסופיה עצמה. הם ניהלו אופרציה של עשרות משחקים בשנה שכמעט כולם מצריכים טיסות, לוגיסטיקה, מלונות וכו'. הם התמודדו עם טילים בתל אביב. עם מוטלי שברח. עם בוורלי שהוחתם ואחר-כך הלך. הם עשו שגיאות, אבל ידעו לזהות ולתקן. הם זכו ביורוקאפ כנגד כל הסיכויים תוך כדי הצגת כדורסל מעולם אחר. הם בנו צוות אימון שלא נראה כמותו בישראל.

והכי חשוב: לראשונה אי פעם, הפועל ת"א פירקה את מכבי, באמצע הסלון של מכבי. הפועל נכנסה לסלון של שמעון ולקחה משם את הספה, את הכורסאות ואת הטלויזיה. כמעט כל שחקן עליו התמודדו שתי הקבוצות, גמר בסוף בהפועל. אחרי 70 שנה הפוכות לגמרי. אבל לא רק נגד מכבי. גם באירופה: כשעופר ינאי רצה להביא את מיצ'יץ', הוא הביא אותו, על הראש של כל הטורקים והיוונים והספרדים. וכן הלאה.

לזה קורא רועי צוקרמן "כשלון ניהולי". ומוסיף חטא על פשע: "כדי למקסם רווחים". צוקרמן יקירי, מציע לך לנסות לבדוק כמה עופר ינאי הרוויח עד עכשיו בהפועל. אני מקווה שאף פעם לא תרוויח ככה. עופר ינאי השכיב בהפועל סכומי עתק שלא הושקעו בישראל על ידי אף אחד אף פעם בגודל כזה, באינטנסיביות כזו ובנדיבות כזו, בענף הכדורסל. אני לא בטוח שהוא יכול להרשות את זה לעצמו.

עופר ינאי רחוק מהמימדים של ספרא או גולדהר. הוא עשה את זה למרות שבניגוד לכדורגל, בכדורסל אין אופק רווחי. האירוע לא רווחי. לפחות לא בינתיים. ולא כרגע. ינאי נשאב לתוכו, התמגנט פנימה, התמכר והתמסר. צריך להצדיע לו על זה. הוא לא ממקסם רווחים בהפועל. הוא ממקסם יצרים, הוא ממקסם הישגים, הוא ממקסם נצחונות, מהפכים ותקוות. כסף הוא לא יראה מזה. אבל על הדרך, הוא הפך את הפועל ת"א למה שאנחנו תמיד שרים עליה: אימפריה. לפחות עכשיו. לפחות בינתיים. עד שנצליח, סוף סוף, לגרש אותו.

אני מניח שגם אתם מקבלים מדי פעם את המייל העילג ההוא של זה שמבשר לכם שנסיך ניגרי נפטר לא מזמן והוריש לכם את כל מאות המיליונים שלו. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לחתום כאן ושם וכאן ולקבל את הכסף.

ובכן, בהפועל ת"א כדורסל המייל הזה היה אמיתי. הגיע נסיך ניגרי עם הכסף. הוא לא מת וגם לא דרש לעצמו שום דבר בתמורה. לא קיבל נכסים, לא קיבל כבוד, לא קיבל שום דבר. קיבל את הפועל, שזה בעיקר צרות. הוא פשוט רצה להפוך את הפועל ת"א לגורם משמעותי בכדורסל האירופי. והצליח. נכון, המניעים שלו גם אישיים. עופר הוא נרקיסיסט, פריק של שליטה ותשומת לב. עכשיו תמצאו לי אחד שאין לו את התכונות הללו בצמרת של כל דבר, מספורט ועד פוליטיקה. נרקיסיסט? שיהיה. העיקר שהוא הנרקיסיסט שלנו.

אומרים שהעדיף את מכבי? אז העדיף. לא הסתייע. עופר ינאי זה נס שקורה פעם בדור. בד"כ לא קורה בכלל. והוא קרה לנו. אבל הי, הוא חושב שצריך אולם גדול לאימפריה ועוד לוקח אותנו לשחק ביד אליהו!! שומו שמיים. עדיף להישאר בשטעטל שלנו. בבריכת הפעוטות בה בטשנו עד היום. ולחכות שיגיע נסיך ניגרי חלופי שיהיה מתאים "בול" למידות שלנו. כן, זה בעצם מה שהמחרימים אומרים. הם לא יבואו ליד אליהו, כי זה המבצר של מכבי וכי הזכרונות שלנו מיד אליהו הם השחורים והמחרידים ביותר שיש. אז הם יחתכו לעצמם את האף, כדי לעצבן את הפרצוף.

בעניין יד אליהו. גם לי יש זכרונות רעים מהמקום הזה. גם אצלי הוא מתחבר, אוטומטית, למכביזם. אבל אצלי, בניגוד לאחרים, זה לא מייצר רתיעה. זה מייצר מוטיבציה. הדבר היחיד שהוא מתוק יותר מלנצח את מכבי בדרייב אין, זה לנצח את מכבי ביד אליהו. להכנס לסלון של שמעון ולבזוז אותו. לצבוע את יד אליהו באדום.

לא לפחד מהמגרש הביתי של היריב שלך. להפוך אותו למגרש הביתי שלך. ככה זה יכאב להם יותר. ואנחנו כאן, כדי להכאיב למכבי. לא ככה?

וידוי: אני מת על האולטראס שלנו. אין קהל כזה. לא רק בארץ, בעולם. הם הכי עקשנים, הכי נחושים, הכי יצירתיים, הכי מסורים, הכי טוטאליים, הכי אדומים עלי אדמות. יש עוד אולטראס שיש להם להקת רוק? שממשיכים את דרכו של עלי מוהר במילות השירים השונים שהם ממציאים על השחקנים בקצב מטורף? אני מרגיש אבא שלהם. תוך כדי כך, אני מסתייג משירי השואה וכמובן מהאבוקות שעולות לנו ביוקר. אבל זה לא משנה את העובדה שהפועל, היום, זה הקהל. זו החוויה שבשבילה אנחנו באים לבלומפילד. זו החוויה שבשבילה היינו אמורים לבוא גם ליד אליהו.

בדמיוני, אוהד אולטראס הפועל של היום, שמחרים את יד אליהו ונטש את קבוצתו ברגעי האמת, יושב בעוד 40 שנה עם נכדו האהוב ומספר לו קצת נוסטלגיה על הימים האדומים ההם. "סבא", ישאל אותו הנכד, "אתה זוכר את האליפות בכדורסל? בעונה ההיא שכמעט לקחתם את היורוליג".

סבא ישתעל וינסה להחליף נושא. הנכד יתעקש. "איך זה היה אז, ספר לי, קראתי שהיו לכם כמה שחקנים שכל אירופה דיברה עליהם. אחד שקראו לו אלייז'ה, ואיזה פנתר שקראו לו אנטוניו. ושהיתה קבוצה שבכל אירופה דיברו עליה".

סבא ייאנח. "אני לא זוכר בדיוק", ימלמל, "האמת היא, סתיו (הנכד קרוי, כמובן, על שמו של סתיו טוריאל), שלא הייתי אז במשחקים".

איך זה יכול להיות, יתהה הנכד, הפועל עולה ליורוליג, מובילה את היורוליג, מנצחת את כל האריות באירופה, למה לא היית? היית חולה? היית במילואים? היית עצור?"

סבא ייאנח פעם נוספת. הוא ישקול להמציא סיפור שנעצר בגלל החולצה ההיא, אבל יוותר. האם לספר לנכד עכשיו על יד אליהו? הרי המקום כבר לא קיים בסביבות עשרים שנה, משחקים עכשיו בהיכל אולטרא מודרני וחדיש מעבר לירקון, שמכיל 30 אלף מקומות. איך אני אוכל להסביר לנכד שלי שאנחנו, האוהדים הכי שרופים של הפועל, לא הסכמנו לבוא לעודד את הקבוצה בעונה ההסטורית ההיא בגלל ויכוח על מגרש? הוא הרי לא זוכר את כל הזכרונות שלנו מיד אליהו, איך אפשר להעביר לו את התחושה הזו, ככה שיבין?

אני כאן כדי לעזור לסבא העתידי: תקשיב לי רגע. הנכד שלך לא יבין. אין סיכוי שהוא יבין. איך אפשר להבין אנשים שנפתחת בפניהם הזדמנות שמימית, חד פעמית, הסטורית, לבוא בשערי גן העדן המושלם של האוהדים, והם פשוט מדלגים עליה? נסה לשאול אוהדי הפועל מבוגרים אם מישהו זוכר את ההרכב של הקבוצה שזכתה באליפות האחרונה ב-69. מעטים, אם בכלל, יענו בחיוב. זה לא מעניין עכשיו. מה שמעניין זה שהיתה אליפות. לא חשוב מי משחק, לא חשוב איפה משחקים, לא חשוב מי הבעלים. חשוב בסוף מה נכתב על דפי ההסטוריה. כי הפועל, המועדון, הסמל, השם, הצבע, מעל הכל. מעל כל השטויות האלה. ואתם, היום, לא נמצאים שם ברגעי האמת. זה הדבר היחיד שיירשם מעל דפי ההסטוריה.

אחד השירים היותר אהובים עלי ברפרטואר האולטראס, הוא "אחרייך הפועל". אז ברשותכם, אולטראס, אני מביא כאן את מילותיו:

אחריך הפועל/ אני בא בכל מצב/ גם באפס מעלות/ וגם אם בחוץ שרב.

בית שני: כי הפועל בלעדייך אני לא יכול/ ורק למענך מוכן לתת הכל/ אוהב אותך תמיד/ וזה לא ישתנה/ יהיה מה שיהיה.

לצערי, צריך לעדכן את המילים. אחרי ש"אני בא בכל מצב", צריך להוסיף "חוץ מהמצב שאתם משחקים ביד אליהו". ואחרי "יהיה מה שיהיה" צריך להוסיף שבכל זאת יש משהו שיכול לגרום לנו לא לאהוב את הפועל ולא לתת למענה את הכל. הלוואי שיכולתי לנסח מה זה המשהו הזה בדיוק. מה שמוכיח, שמדובר בשטויות.

נכון, עופר ינאי הוא לא הפועל קלאסי. אולי אפילו להיפך. כיפה, ועוד שחורה. איש ימין. לך תדע, אולי הוא גם ביביסט (אני חושב שלא ממש). הוא רוצה להפוך אותנו למכבי. הוא רוצה לגנוב את הפועל. נכון? זה מה שאתם חושבים.

נדמה לי שהפועל ת"א פתוחה לכולם. כן, גם לחובשי כיפות. בשנים האחרונות אני מזהה בבלומפילד, וגם בכדורסל, לא מעט כיפות. זה לא מדאיג אותי, זה משמח אותי. ויש לא מעט אנשי ימין שאוהדים את הפועל. כשאני הפכתי לאוהד הפועל, בחולון של פעם, הייתי גם פעיל נלהב בסניף הליכוד בעיר. ואני בכוונה לא מזכיר כאן את יריב לוין, מסיבות מובנות. תקלה.

לא משתמשים בכלים האלה? אתם מפסידים הרבה זמן וכסף >>

עופר ינאי לא יהפוך אותנו למכבי. שום דבר לא יהפוך אותנו למכבי. בטח לא מכבי הנוכחית, שמזכירה קצת את הפועל, אבל בלי היתרונות. אנחנו הפועל. זו הגנטיקה שלנו. זו החוויה שלנו. זו התרבות שלנו. אנחנו לא נהיה מכבי. גם כשנפסיד, נמשיך להגיע. ונכתוב שירים. ונרגיש בכל זאת סוג של עונג מיוסר בהפסדים צורבים. אין שום סיכוי שנהיה מכבי. גם הפרשנים שכתבו בתחילת העונה, יחד עם מסע ההצלחות, שינאי מנסה להפוך את הפועל למכבי, חזרו במהירות להדגיש כמה אנחנו הפועל כשהגיעו כמה הפסדים. אין טיפולי המרה בתחום הזה. תשכחו מזה.

הדבר היחיד שעופר ינאי רוצה לעשות לנו, זה להחזיר אותנו לימים ההם שבהם ידענו גם לקחת אליפויות ולנצח את מכבי. כן, גם הלוזרים יכולים להיות וינרים. כמו שמעון פרס, שכל חייו רדפה אחריו תדמית הלוזר והוא לא הצליח לברוח ממנה. אבל בין לבין הוא הצליח להקים את דימונה ואת התעשיה האווירית ולהוציא את צה"ל מלבנון ולהדביר את האינפלציה המטורפת ולעשות כאן דברים שאף אחד לא עשה, כי הוא העז לחלום. אגב, גם שגיאות הוא עשה, ולא מעט. הוא היה הלוזר הכי וינר בהסטוריה שלנו. וככה צריכה להיות גם הפועל.

אז אחרי המונולוג של רועי צוקרמן על הדכאון בהיכל, הגעתי למשחק נגד דובאי. ואללה, הופתעתי לטובה. יד אליהו היה כמעט מלא. העידוד היה כמעט מושלם. האווירה היתה מחשמלת וטובה. הפועל ניצחה את דובאי אחרי מחצית ראשונה איומה, בהפרש עצום. בלייקני חזר. מיצ'יץ' חזר. ההגנה חזרה. איטודיס, שהיה נפל אימון שלא מבין כדורסל, חזר להיות מאמן גאון שעל החגורה שלו תארים אירופיים למכביר. כנהוג במקומותינו.

הייתי כתב ספורט. ככה התחלתי את הקאריירה. עד היום אני מתגעגע לזה. וגם לחשיבות העצמית בה אנחנו יכולים להסביר לאיטודיס את רזי הכדורסל אחרי הפסד, ולהצדיע לו בהערצה אחרי נצחון.

חבר'ה, בסוף הוא איטודיס ואנחנו לא. כל זה אמור גם לגבי מיצ'יץ', שהוספד על ידי מיטב פרשנינו ואוהדינו, עד שחזר בענק במשחק נגד דובאי. יש ביכולת הזו, לעקור מאמנים ושחקנים ולטחון אותם זה בזה בהבל פינו, משהו קסום. אבל בסוף, בואו נגיד את האמת, אין לאף אחד מאיתנו מאית אחוז מהידע של דימיטריס איטודיס בכדורסל, וגם מהרקורד שלו. אין לאף אחד מאיתנו שבב של קצה של בדל של סוף הגאונות של מיצ'יץ', גם אם מעכשיו ועד סוף העונה הוא רק יאבד כדורים. אבל הסירו דאגה, אנחנו נמשיך להכתיר אותם ולקטול אותם לסירוגין. עולם כמנהגו.

ומעל כל זה, הרבה מעל כל זה, תמיד תהיה הקבוצה שלנו. הפועל תל אביב. הקבוצה של אריק ושל עלי מוהר ושל קלפטר ושל יגאל בשן ושל תל אביב הישנה וגדות הירקון ושל זכרונות ילדותנו ואוסישקין והדרייב אין ובאסה שהפך לבלומפילד וכל הדרבים שניצחנו והדרבים שהפסדנו והדמעות שהזלנו, של אושר ושל דכאון.

הפועל מעל הכל. וגם אם בחוץ שרב, וגם ביד אליהו. חברים, עוד לא מאוחר מדי. שובו הביתה. הבית הוא לא ההיכל. הבית הוא הפועל.