לפעמים גם האמת הפשוטה היא אופציה די טובה לסיכום של משחק כדורסל משונה מאוד – בלי להתפלסף בניתוחים בדיעבד, בלי לייחס משמעות נרחבת מדי להחלטות שלא נלקחו ובלי למכור תקוות שווא ארוזות באופוריה משכרת/משקרת של אחרי ניצחון מוטרף. כמו שצ'ארלס בארקלי ניסה לעשות פעם כשאמר: "ההבדל היחיד בין זריקה טובה לזריקה רעה הוא אם הזריקה נכנסת או לא". כמו שעודד קטש אמר אתמול: "לא יודע מה זה היה".
קטש צדק. קשה להסביר באופן אמיתי מה בדיוק קרה אתמול בחולון. מספיק היה להסתכל על רומן סורקין ההמום כדי להבין שזו משימה שנועדה לכישלון. בארקלי, כמובן, טעה: מכבי תל אביב, אולי במשחק שישנה את העונה שלה (בחמישי נדע), לקחה לא מעט זריקות רעות שנכנסו, ולא מעט זריקות טובות שלא נכנסו, לא כולל החטאת דאנק מצחיקה/עצובה של אושיי בריסט.
עצם המגע של הכדור עם הרשת לא מגדיר את איכות הזריקה. תשאלו את אנטוניו בלייקני, שלוקח כדרך קבע בעיקר זריקות "רעות" שנכנסות פשוט כי הוא שחקן שיודע לקפוץ ממש גבוה ולקלוע ממש טוב. בדיוק כפי שהתוצאה הסופית לא שינתה את העובדה שמכבי תל אביב היא עדיין לא קבוצה שאפשר לבנות עליה אפילו כדי לדגדג פליי-אין ביורוליג.
נרחיב מעט: מכבי היא עדיין קבוצת כדורסל לא יציבה, מאוד לא עמוקה, ממש לא אפויה, שתלויה תלות מסוכנת בג'ימי קלארק מפוצץ הכישרון אך השכונתי עד מאוד, ושבהגנה שלה נפערים יותר בולענים מאשר יש בכל אזור ים המלח.
גם הניצחון אמש הושג נגד הרכב הליגה של הפועל תל אביב, נטול ואסילייה מיציץ' בשיא כושרו, שהיה כל כך חסר לאיטודיס, איש וויינרייט, זאק לידיי ואמיר קופי, שחקנים שיעזרו להפועל להגיע גם העונה לפלייאוף היורוליג. אבל נכון ל-9 בנובמבר, לפחות חזר למכבי הניצוץ. לפחות חזרו לשמעון מזרחי ועודד קטש החיוכים. לפחות חזרה האמונה. חזרה התקווה. רגע לפני הדרבי שבאמת יקבע לאן העונה שלה הולכת, זה כל מה שהיא הייתה יכולה לבקש. הרי מה יש לו לאדם, מה יש לה לקבוצת כדורסל שבורה, חוץ מאת התקווה?
מכבי פתחה את המשחק בלי שום הברקה חדשה – רק עם קצת יותר מחויבות לריבאונד התקפה וקצת יותר ג'יילן הורד במוד אקטיבי, הנעלם הגדול של התקופה בצהוב. היא הגיעה לזריקות מצוינות שאת חלקן החטיאה כדרכה בקודש בגלל ביטחון מרוסק שנמצא מתחת לבלטות, ובזכות ים מדר, השחקן היחיד שמכניס היגיון בשיגעון שמאפיין אותה בהתקפה כבר שבועות.
ואז צפו שוב כל הרעות החולות המוכרות, שהזכירו עד כמה מכבי קצרה וחסרת אונים בסגל הזה. כן, גם עכשיו. מדר ירד מהפרקט, קיטון וואלאס נכנס יחד עם ג'ימי קלארק, שתי שלשות שלו נכנסו, האנרגיות הטובות שנבנו מהפתיחה החזיקו אותה עוד קצת, וזהו.
כל אוהד מכבי שהיה אתמול בחולון אמר לעצמו שזו דרכו של הבלוף – הוא מייצר אשליה זמנית, שמתפוגגת כפי שמכבי מתפוגגת כל ערב. מהר מאוד מכבי קלארק תל אביב חזרה לעצמה במלוא הדרה: קלארק חזר לאבד, וגם זייף בהגנה על קאדין קרינגטון (כי אין כמו מכבי תל אביב כדי לצאת מהקפאה ארוכה), בריסט השליך לבנים עוד לפני הדאנק שהחטיא, ובהגנה מכבי כמו מכבי פשוט נתנה ליוג'ין ג'רמן לחסל אותה ולקלוע בנינוחות 15 נקודות בתוך שלוש דקות.
ככה על הדרך. איך יכול להיות שבהתקפה האחרונה של המחצית הוא מקבל את דיברתולומיאו כדי לקלוע עליו באין מפריע, בלי שום שמירה כפולה? איך רומן סורקין מקבל את אלייז'ה בראינט ואין שום ניסיון להפריע לו? איך ההגנה הזאת נחתכת כל פעם מכיוון אחר, בלי שום התנגדות?
כל השאלות האלו היו רלוונטיות ל-26 הדקות הראשונות, כמו שהן נכונות כדי לתאר את כל העונה של מכבי עד הנקודה הזו. לא הייתה אפילו התחלה של סימן מקדים למבול של 50 נקודות ב-14 דקות, שחילצו את מכבי מבור של 23 הפרש.
אבל כן היה ברור שמתישהו, איכשהו, צריך להגיע הרגע שבו השד יוצא באבחה מהבקבוק, תרתי משמע. הראש של מכבי היה כל כך עמוק ברצפה, שהיה ברור שה"איכשהו מתישהו" הזה כבר לא יקרה. לא אתמול, אולי לא בכלל. אבל הודות לכמה שחקנים שניערו מעצמם תסכול עמוק של חודשיים, זה כן קרה.
אפשר לחבר סיבה לתוצאה: לנתח את החילופים של איטודיס ואת הרכב שלושת הגארדים של קטש ששינה הכול, את רוח הנעורים המרעננת שהביא ג'ונדי להגנה של מכבי ואת האיכות של תייס שהייתה כל כך חסרה בדרבי הקודם. בואו נגיד בכנות, שום דבר מהם לא יכול להסביר מהפך כל כך קיצוני בזמן כל כך קצר. ובכל זאת, יש צידה לדרך שקטש צריך לקחת מאתמול להמשך העונה. כלומר, ליום חמישי.
זה מתחיל בתייס (16 נקודות ו-4 ריבאונדים). הוא היה הראשון ששבר את הבצורת הנוראית של מכבי ברבע השלישי, והוא היה זה ששחקני מכבי ידעו למצוא פעם אחר פעם. בפעם הראשונה מזה זמן, תייס הרגיש בנוח בהתקפה של מכבי, מה שכבר לא היה נראה שיקרה, ומכבי הרגישה שיש לה איש מטרה ללכת אליו בצבע שאינו סורקין.
תייס הוא כבר לא חור בהגנה, הוא מקבל את הכדורים הנכונים בהתקפה והוא שם אתמול מאחור, בתקווה, את הניסוי המוזר של קטש עם ארמנדו בייקוט. מכבי לא יכולה להרשות לעצמה לסיים את הרומן עם שחקן מסוגו של תייס בשלב כל כך מוקדם, בטח כשהאלטרנטיבה היא בייקוט. היא השקיעה מספיק כסף בתייס בשביל שזה לא יקרה.
זה ממשיך בקיטון וואלאס (16 נקודות, 4 מ-5 ל-3). במקרה שלו, הסיפור כבר נראה גמור. לעד נזכור את תקדים טייריס רייס, ואפילו את ההשתלבות האיטית עד כאב של אושיי בריסט בכדורסל האירופי, אבל וואלאס באמת כבר לא נראה כמו שחקן שיכול לצאת ממנו נפט.
הוא קיבל יותר מדי הזדמנויות ביותר מדי משחקים כדי שכבר נוכל להיפרד ממנו בהשלמה, אפילו בסיטואציה המורכבת שנקלע אליה. אבל פתאום הכדורים נכנסו. פתאום הוא מראה רצון ויכולת לחדור לסל, בניגוד לכל מה שהוא יודע או התרגל אליו. פתאום הוא שם, בזמן אמת, במאני טיים, והוא עוזר למכבי תל אביב לנצח מהספסל. האם זה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל, או שמשהו באמת קורה פה?
זה עובר דרך ג'ון דיברתולומיאו. אתמול היו לו 0 נקודות ב-26 דקות. אבל לא סתם הוא נכנס בפיגור 23 ויצא ביתרון 10, ולא סתם הוא נשאר על הפרקט כמעט לכל הרבע האחרון, כי הוא פשוט עשה ג'ונדי: רץ כמו משוגע בהגנה, הציק לבלייקני, חטף, ומצא שוב ושוב את השחקן הנכון ברגע הנכון. הוא היה הדבק, כמו שהוא מנסה להיות, ורוב הפעמים מצליח, כבר כמעט עשר שנים. כי קפטן זו לא מילה ריקה. כמו שאמר קטש: "זו הרמה הכי גבוהה של מנהיגות".
וזה מסתיים בג'ימי קלארק (24 נקודות, 7 אסיסטים, 3 חטיפות, 4 איבודים). האיש שהדליק את האש של מכבי אתמול, ואז כיבה אותה עם מטף, ואז בא משום מקום והצית את הקאמבק. בשלשות, באסיסטים, בחטיפות שהכניסו את הפועל למערבולת – בכל מה שהוא יודע לתת למכבי, אחרי כל מה שהוא לקח ממנה. והוא לקח הרבה העונה.
מכבי נפלה עד אתמול בערב עם ג'ימי קלארק כמעט בכל משחק. אלו היו נפילות כואבות, ששמו עננה סביב ההנחה שקלארק יכול להיות ה-איש של מכבי.
אתמול, סוף סוף, הוא משך אותה מהרצפה, ועזר לה לעמוד. בחמישי נבין אם מדובר בהבלחה מסחררת של 14 דקות, או שג'ימי קלארק, ומכבי תל אביב, כאן כדי להישאר.
לכל עונה יש את ה"פתאום" שלה. רגע שמחלק אותה ללפני ואחרי. בעונה שעברה, שנפתחה במאזן 10:3 ביורוליג, הרגע הזה הגיע בקובנה.
מכבי אז ניצחה משום מקום את ז'לגיריס ב-18 הפרש, ושינתה את כיוון הספינה. יכול להיות שה"פתאום" של מכבי הזו הגיע אתמול בחולון. איך אמרנו? בחמישי נדע.
מה דעתך על הכתבה?