ברק פלג על חברו רס"ן נדב מילוא ז"ל: "מאותו רגע הכל השתנה"

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל סיפר ברק פלג, מאמן הפועל גליל עליון מהליגה הלאומית בכדורסל, על חברו רס"ן נדב מילוא ז"ל. פלג, ששירת בסיירת מטכ"ל, התראיין לתכנית הספורט של 103FM ודיבר על חברו הקרוב, מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים שנפל בשנת 1997 ברצועת הביטחון בלבנון. "היינו חברי ילדות והיה לנו חיבור מיידי דרך הספורט. כששמעתי את ההודעה שהוא נהרג התפרקתי לגמרי, אני זוכר שהתהלכתי כמו בתוך בועה", הוא משחזר בכאב גדול.

האזינו לראיון

\

פלג הנרגש פתח את דבריו: "אתה רק מתחיל לדבר עליו ואני מתרגש. ההיכרות שלי איתו ארוכה. אנחנו חברי ילדות, אני מכיר אותו מכיתה ז' ולמדנו ביחד מכיתה ט'. החיבור שלנו היה די מיידי, בטח דרך הספורט, שנינו שיחקנו כדורסל והתחרינו אחד נגד השני במשך הרבה שנים. בכיתה י' עוד שיחקנו ביחד וגם גרתי אצלו בבית במשך השנה הזו. נדב התגייס לקורס טייס ואני הלכתי לסיירת מטכ"ל. תמיד אני זוכר שסבתא שלי צחקה עלינו שאנחנו קצת כמו זוג נשוי, היו לנו הרבה שעות של מגרשי כדורסל ביחד".

"ההתנתקות הראשונה הייתה ששנינו התגייסנו והלכנו כל אחד למקום שלו", נזכר פלג, "איכשהו, בזמן שלא היה לנו, תמיד השתדלנו להיפגש. שנינו מקיבוצים דתיים, אז לא היינו יכולים להיפגש גם במהלך השבתות, אבל שמרנו על קשר מאוד מאוד קרוב. הכדורסל תמיד חיבר בינינו, האהבה האמיתית שלנו. לפני הצבא לקחו אותנו לאיזה נבחרת בשם אליצור ישראל, כך שנסענו ביחד לטורניר שנערך עשרה ימים בהולנד ובגרמניה. עשרה ימים צמודים מאוד, בהם גרנו ביחד, ישנו ביחד, טיילנו ביחד ועשינו ממש הכל ביחד.

"אחרי שנדב עזב את קורס טייס, הוא התגייס לצנחנים, עשה את המסלול שם ואחר כך הוא יצא לקורס קצינים", הוא משחזר, "זה קרה בתקופות לבנון הגדולות של סוף שנות ה-90, כשצה"ל עוד היה בלבנון, והיום אני פה בגליל ורואה כל יום את הגבול הזה, כל נסיעה לגליל גם מזכירה לי ודוקרת לי, כי ממש לא רחוק מפה נדב נהרג. נדב נהרג בשנת 97, בהיתקלות. קצת לפני אותה תקופה, נדב היה בחופש, אני שיחקתי במכבי רעננה, וזכיתי שנדב יבוא להיות איתי ולראות אותי משחק. הוא תמיד עקב, גם מלבנון הרחוקה".

ההודעה על נפילתו: "אני יכול להרגיש עכשיו את מה שהרגשתי אז. היה קיץ, הייתי בקורס צלילה, ואני חוזר מצלילה ורואה את האחראית, שהייתה בת כיתה שלי, לא מסוגלת לדבר ואומרת 'נדב נהרג'. באותו רגע, אני מוכרח להודות, אתה לא באמת יודע מה לעשות עם הדבר הזה. אני חושב שפעלתי קצת כמו מכונה על אוטומט. לקחתי את התיק וארזתי את הציוד, הלכתי לאוטו והתחלתי לחשוב למי אני צריך להודיע – אשתי שהייתה אז זוגתי הייתה במבחן באוניברסיטה, ואיך אני מדבר עם אח של נדב דן שהוא קרוב אליי כי הוא שנה מעלינו, ולאן אני נוסע ומה אני עושה. אני חוזר לדירה ברעננה ואני אוסף ציוד ונוסע צפונה – הכל על אוטומט, עד שיצאתי בשפיים ועצרתי את הרכב בצד, שמתי את הראש אחורה והתחלתי לחשוב 'וואו מה קורה פה'. שמעתי ברדיו את "יורם" של גידי גוב וזו הפעם הראשונה שפשוט התפרקתי לגמרי. ממש. הרשתי לעצמי לגמרי-לגמרי להתפרק. במשך שבוע שלם הייתי בשדה אליהו. ההלוויה עצמה הייתה ענקית עם המון המון אנשים, אבל אני זוכר שהייתי בתוך בועה אחת גדולה. אני זוכר את ההמולה ואת הכמות אבל אין לי בכלל את הפרצופים אלא רק איזו בועה שהתהלכתי בה. משם הכל השתנה".