דורות של אוהדי כדורסל בישראל גדלו והתחנכו על המיתוס שמכבי תל אביב תמיד חוזרת ולעולם אינה נשברת. ההיסטוריה שלה מלאה בקאמבקים הרואיים, ביציאה מבורות ובהתעוררות מעלפונות ברגעי האמת, ולכן, כל צופה בכל משחק מאמין (או חושש, תלוי בפוזיציה) שהיא תחזור ותקום מכל צרה ומכל פיגור, גם כשהשעון הופך את התרחיש לבלתי הגיוני.
אבל אתמול (רביעי), 7:24 דקות לסיום, זנחו אוהדי בני הרצליה את הפחדים, הקמעות והחששות, ופצחו בקריאות "יאללה, הביתה!" ביד אליהו. שוב – זה קרה שבע דקות ועשרים וארבע שניות, כשקבוצתם מובילה 60:77, ובשערי היציאה מההיכל מתחילים להיערם תורים ופקקים; וזה לא שהקהל המועט שבא מהשרון הוא תמים או שאינו מכיר את העבר. הוא פשוט מבין כדורסל, ולא פחות מכך, מבין בשפת גוף. כוח ההרתעה של האימפריה בצהוב נשחק עד דק, ואם חגיגות הניצחון החלו כשנותרו 444 שניות – אז תם הטקס, מבחינות רבות.
הקבוצה הטובה יותר, הנחושה יותר, המעוניינת יותר, המעניינת יותר והמאומנת יותר ניצחה – והצדק הספורטיבי נעשה. הסיפורים על רוח המועדון, ועל האופי הבלתי מתפשר, ועל הניצחון בכל מחיר, ועל השדים של יד אליהו יכולים לשמש פרק נחמד בלימודי תולדות ארץ ישראל, אבל אינם רלוונטיים להווה. ובכל זאת, לא הכל השתנה: גם הטקסט הזה, כמו רבים סביבו, יעסוק בצד המפסיד. כי מבחינת צרכן הכדורסל בישראל, הפסד של מכבי הוא עדיין בבחינת "אדם נשך כלב".
מכבי תל אביב ספגה בתוך שבועיים את שלושת ההפסדים הגדולים ביותר שלה ב-42 שנות פלייאוף בישראל. לא מן הנמנע שבתוך המועדון פנימה האמינו לאחר התבוסה הביתית בדרבי להפועל תל אביב, וגם אחרי ההפסד בתחילת השבוע באולם היובל, שהמכות הללו יעוררו את הסגל המנומנם לפני הישורת האחרונה במאבק האליפות. אבל כדי לעורר, צריך שיהיה מי שיעיר ויאיר. למשל, מאמן. וגם אם בחדרים פנימיים אבי אבן הוא איש שונה לחלוטין מזה שמצטייר מול המצלמות (כנראה שהוא לא), וגם אם הוא ניפק נאומים נוטפי כריזמה אל מול השחקנים (סביר להניח שהוא לא), צריך שיהיה את מי להעיר ולהאיר. ואת זה, אפשר לומר בוודאות סבירה, אין במכבי.
תמוהה הייתה בחירתו של אבן להותיר דווקא את סקוטי ווילבקין בתור הזר היחיד על המגרש עד סיום המשחק וסיום העונה. מכבי תל אביב מלאה בשחקנים סוררים שמשדרים אפאטיות ואגואיסטיות, והיה אקט סמלי בהשארתם להתמודד עם השפלת הגארבג' טיים; למה הוא בחר לעשות זאת דווקא למי שהפך לסוג של סמל (לטוב ולרע), ושאותו לא היה אפשר להאשים באדישות או בחוסר רצון?
מהיציעים בקעו שלוש גישות שונות לאהדה. היו אלה שקמו והלכו הביתה בהפגנתיות (לא בשונה מקהלים אחרים בישראל, אגב, שחלקם לא נשאר עד הסוף בהפסד ביתי. לדוגמה, ביום שישי שעבר בירושלים); היו אלה שנשארו כדי לשרוק בוז צורם לחבורה הסהרורית ששוטטה על הפרקט בחוסר רצון, חוסר מחויבות ובעיקר חוסר מעש; והיה הגרעין הקשה בשער 11 – שעבר דירה לערב אחד, והמשיך לעודד כאילו כלום לא קרה. גם הוא חוטא לתפקידו.
אוהדים נמדדים בתמיכתם בקבוצה דווקא ברגעיה הקשים ("והיה לנו רע / ואהבתי אותך לא פחות", בביצוע יהודה פוליקר, שם, שם), אבל זה תקף כשהכישלון המקצועי נובע מניסיונות שפחות צלחו. לא כשמדובר בניהול שערורייתי ובהישאבות עיוורת לקונספציה מוטעית. מכבי תל אביב, זו שהשתעבדה להצלחה בכל מחיר, מאפשרת לאותם אנשים לקבל את אותן החלטות במשך עשור, ולהוביל אותה לכישלון אחרי כישלון אחרי כישלון. הם, שפיטרו מאמנים וחתכו שחקנים על הרבה פחות מזה, באמת ובתמים מאמינים שדרכם היא הנכונה ואין בלתה. הם משוכנעים עד היום שהזכייה האחרונה ביורוליג, אי אז לפני שמונה שנים, הייתה בזכותם. חלקם מוכן להישבע שזה קרה למרות דיוויד בלאט. ועם זה כבר אין טעם להתווכח.
בירידה האחרונה מהמגרש, השחקנים הודו למאמיניהם המאוכזבים בהנפות ידיים. רק ווילבקין אזר אומץ והתקרב עד הגדר. אחר כך, במתחם חדרי ההלבשה, הוא עבר אדם אדם ואיש איש, התחבק ממושכות ולחש לכל אחד דבר או שניים. אם זה נראה כמו סיבוב פרידה, מריח כמו סיבוב פרידה ונשמע כמו סיבוב פרידה, זה כנראה סיבוב פרידה. המצב החוזי עשוי להקשות על הכוכב להשתחרר ממכבי, ולהקשות על מכבי להשתחרר מהכוכב שלה, אבל אולי באמת הגיעה העת.
ווילבקין, נכתב כאן בעבר, הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון של הצהובים. הוא השחקן הטוב ביותר שדרך בתל אביב בשנים האחרונות, הוא אחד הגארדים המוכשרים באירופה, ועל פי הסיפורים הוא גם שותף נוח לקבוצה ושחקן נוח לעבודה באימונים. אבל הוא גם סופרסטאר בעל מאפיינים מגבילים, שזקוק להתאמה ספציפית של שחקנים בעלי תכונות מסוימות מאוד סביבו כדי לגרום לקבוצה לעבוד כמו שצריך.
וכאן מסתתר המילכוד שאליו הכניסה מכבי את עצמה. בארבע שנים היא הצליחה רק פעם אחת לבנות את התלכיד הנכון והמנצח סביב ווילבקין, כך שהנהלתה וצוותה המקצועי כנראה אינם טובים כל כך בביצוע המשימה הזאת. אבל אפשרות שחרורו של הגארד בגופייה מספר 1 אמורה להטריד לא פחות את אוהדי הקבוצה; האם הם באמת מאמינים שאחרי ווילבקין, אותה הנהלה ואותו צוות מקצועי יצליחו להנחית שחקן שלא ייפול ממנו באיכותו? התשובה ברורה מאליה, ואומרת כל כך הרבה.
ב-1993, לאחר שמכבי תל אביב איבדה את אליפות המדינה להפועל גליל עליון, בתום 23 שנות שלטון רצופות, סיפר מוטי דניאל כי התעורר בבוקר ומיהר לבדוק אם השמש זרחה. הוא הופתע לגלות שכן. כמעט שלושה עשורים חלפו, והיום איש לא רץ לחלון. האמת היא שגם אי אפשר לומר, כמו אז, ש"מכבי איבדה את האליפות". למרות ארבע זכיות רצופות בארבע השנים האחרונות, התואר הזה כבר לא רשום על שמה באופן אוטומטי. מבחינת הכדורסל הישראלי מדובר באירוע מבורך; מבחינת המועדון עצמו, שלא מסוגל לגייס יותר מ-100 מיליון שקלים כדי להשיג כרטיס לגמר הפלייאוף, מדובר בנתון מביך.
מכבי תל אביב, נאמנה לסו קולד מכביזם שאינו מתפשר על ההצלחה וההישגיות, פיטרה את יאניס ספרופולוס – אבל לא מינתה לו מחליף. היא הביעה זלזול מופגן במאמנים הישראלים – והבהירה שגם המוצלחים שבהם יכולים מבחינתה לבוא על תקן אינסטלטור לכל היותר (או כספין להרגעת הקהל). היא הסתבכה עם כוכב עמוס אגו בדמותו של ג'יימס נאנלי, שרב עם חבריו לקבוצה וסומן על ידי המאמן כמי שצריך לעוף – אבל השאירה אותו. היא הצליחה לשכנע את עצמה שמקומה ברבע גמר היורוליג היה ראוי ומוצדק – ולא נגזר כתוצאה ממצב פוליטי הזוי.
ומה יקרה ביום שאחרי, תחת אותה השמש הקופחת? כנראה שלא הרבה. האחראים לכישלונות עמלים כבר על ניפוח הבלון הבא, בורסת השמות הולכת ומתארכת (פאבלו לאסו, מצבו?) והכוכבים הבאים מתחילים לארוז בדרך לנמל התעופה בן גוריון. הם יתקבלו בהערכה ובכבוד, וקשה יהיה להתעלם מהרזומה המרשים של חלקם. התהייה הטבעית, אם אולי הפעם זה עומד להתחבר, תצוף ותעלה – עד ששוב יתברר שביד אליהו נבנתה אחלה קבוצת פנטזי, תחת מדיניות של ניים דרופינג ותו לא.
כמו שאומרים במחלקת הכדורגל של המועדון: עבר יום.
