כשלימור מזרחי התבשרה על בחירתה לאחת מ-75 הספורטאיות והספורטאים האהובים בתולדות מדינת ישראל, היא התרגשה במיוחד. הפרויקט שניהל הטוטו, בשיתוף וואלה! ספורט וספורט1, לרגל 75 שנות עצמאות המדינה, היה לה חשוב במיוחד.
"דווקא ההגדרה של ספורטאי אהוב היא המיוחדת", מסבירה מזרחי, מהכדורסלניות האגדיות ביותר שדרכו על המגרשים בארץ. "הרי יש את הפן המקצועי, ואפשר להתווכח מי טובה יותר ומי פחות, מי הישגית ומי לא. אבל כשמכתירים אותך לספורטאית אהובה, זה אומר שהצלחת לגעת ברגשות של אנשים, שהם התחברו אלייך, וזה מפרגן ומחמיא מאוד".
– מאילו שמות היית מתחילה להרכיב את רשימת הספורטאים האהובים עלייך?
"באינסטינקט עולה לי השם של ענת דרייגור. היא הטביעה חותם משמעותי, בהישגים ובעיקר באישיות שלה. היא הייתה ווינרית בלתי מתפשרת, והתמזל מזלי לשחק לצידה באליצור חולון בשנתיים הראשונות שלי בקריירה ולהשתתף גם במשחק הפרישה שלה.
"כילדה, אהבתי מאוד לצפות בבארי ליבוביץ' וביכולת הפנומנלית שלו. גם עודד קטש היה שחקן מרגש בווירטואוזיות שהפגין, בכישרון שהיה לו וגם במה שהקרין, שנראה כמו מין אדישות, אבל היה בעצם צניעות. מעדי גורדון לקחתי הרבה דברים למשחק שלי. פעם צפיתי במשחק שלו בנבחרת ישראל, וראיתי אותו מוביל מתפרצת ועוצר לשלשה. אז זה היה נחשב לפשע, לא כמו היום, ורציתי גם לעשות את זה. במשך קיץ שלם התאמנתי בלי הפסקה. הייתי רצה עם הכדור, עוצרת וזורקת, עד שהטמעתי את זה בסגנון שלי".
– היו גם ספורטאים שעוררו בך השראה מחוץ לכדורסל?
"אהבתי מאוד את איל ברקוביץ' כשחקן. את היכולת האישית שלו, את העובדה שהוא הצליח לקרוא תמיד מהלך או שניים קדימה. היו בו הרבה תעוזה וביטחון עצמי".
מזרחי (53), קפטנית נבחרת ישראל לשעבר, זכתה במהלך הקריירה בארבע אליפויות ובארבעה גביעי המדינה, והוכתרה לאלופה גם בקרואטיה, פולין ואיסלנד. היא חברה בהיכל התהילה של כדורסל הנשים, וגם הוכתרה לשחקנית העשור של שנות ה-90.
היא פרשה לפני 15 שנים, וכבר לא משחקת – אפילו לא בשביל הכיף. אבל היא לא התנתקה לחלוטין מהספורט. היא מנהלת פרויקטים בוועד האולימפי, ובין היתר מובילה את מיזם "היום שאחרי" שמסייע לשחקנים ולשחקניות לאחר פרישתם; אחראית על המוגנות בספורט מפני הטרדות מיניות; מרצה לחינוך גופני במכללת לוינסקי בווינגייט; ומשמשת שגרירת אתנה. בתה, עופרי (13), הלכה בכיוונים ספורטיביים מנוגדים לאלו של אמה: רכיבה על סוסים וריקוד הם הענפים המועדפים עליה.
– ההכרה וההערכה הפכו חשובות יותר דווקא ככל שנקפו השנים?
"זה לא משהו שמעסיק אותי ביום יום. אני לא מחפשת את זה, אבל תמיד כיף לקבל הכרה. מחמיא לי שאני מסתובבת ברחוב ואנשים מזהים אותי, מתרפקים על הנוסטלגיה ואומרים 'אין שחקניות כמוך'. גם כששיחקתי, שום דבר לא היה מובן מאליו מבחינתי. לא עבדתי כדי לקבל הכרה, אלא כדי להיות הכי טובה שאני יכולה, ואין יום שהרגשתי בו שאני מספיק טובה. תמיד שאפתי ליותר".
– כמנהלת "היום שאחרי", את מנסה לנתב את הספורטאים האולימפיים ברגע שממנו הם הכי חוששים: רגע הפרישה.
"המעבר הזה קשה מאוד. אני יכולה להעיד על עצמי: למרות שפרשתי ממקום שלם ובשל מאוד, בגיל 38, אחרי שהשגתי כמעט כל דבר, המעבר היה לא פשוט. את מחפשת את עצמך, מנסה לבין מחדש מי את ומה את, מה אוהבת לעשות, מה האתגר שיניע אותך בבוקר. ככדורסלנית, קמתי בכל בוקר בתשוקה גדולה להצלחה. לכן היה לי חשוב לקחת תפקידים שהם בידיי ותלויים בי, כך שאם אהיה מספיק טובה, אני אצליח ואתקדם".
בביתה של מזרחי בגבעתיים נותרו לא מעט מזכרות מהימים הגדולים. "אני רכושנית מאוד", היא מעידה על עצמה ומציגה את הגופייה שבה שיחקה במכללת מרילנד בתחילת שנות ה-90, ומדים מכל הקבוצות שבהן הופיעה לאורך הקריירה. "דווקא על הגביעים פחות הצלחתי לשמור, וחבל. רובם מונחים בבוידעם. את הפרס שקיבלתי לרגל היבחרי לשחקנית העשור אני לא מוצאת. זה מבאס ממש".
מה דעתך על הכתבה?